ביקרתי
בבית הישן שלי
ןבבית
הקברות שלי
ועכשיו
אני חוזר הביתה
לפני
כשנתיים ביקרתי בפולין לראשונה, במסגרת משלחת צבאית "עדים במדים'". מעט
מחוויותיי מובאות לפניכם כאן.
---
"אז
איך היה שם?" אם זאת לא היתה פולין, הייתי עונה שהיה טוב, היה נהדר. ארץ יפה,
הכל ירוק ונהרות, וערים עתיקות עם סימטאות מלאות אופי, ובתי עלמין אפופי הוד ופאר,
ואפילו יש זארה!!. אבל בפולין, בכל מקום שאתה דורך יש אפר ודם ושארית עצמות של
יהודים (וביער לופוחובה עדיין הרגשתי את האדמה זזה. וכשעמדנו בקרקוב ליד בית עתיק
ומכובד, נועם המדריך סיפר שזה היה בית חולים ושהגרמנים נכנסו לשם וזרקו את כל
החולים מהקומה השלישית לרחוב. כל הרחוב היפה הזה היה מלא רסק אדם.)
אז
היה עוצמתי, חשוב, מטלטל, מחבר, כי כמה שלא קראתי ושמעתי ולמדתי והתכוננתי לפני,
היכו בי מאידנק ואושוויץ ובירקנאו בעוצמות שכמעט ולא היכרתי (מרגע הנחיתה בפולין
ועד שיצאתי משם היה לי ממש כאב בטן. עצירות של הנפש).
ומעמד הכניסה אל שערי בירקנאו בשיירה צבאית וטקסית, בצעדי ימין-שמאל, כשמכל צדדיי אני מוקף בחיילים ישראלים ואני בתוכם - היה אחד מרגעי השיא של חיי.
מילא
טרבלינקה - יער נחמד וקסום (אנשים עוד קטפו שם תותים מהעצים וטעמו מהם. כמעט הקאתי),
אנדרטאות מכובדות, אבנים עומדות (מצאתי את האבן של העיירה אורלא - עיירת הולדתה של
סבתא רבתה שלי). אני מדמיין כיצד הגיעו לשם סבא וסבתא רבה שלי יחד עם כל בני
עיירתם זבלודוב (עוד שטייטל אחד מני רבים, 4000 יהודים. בית כנסת מעץ, מהמפוארים
והמפורסמים בכל פולין כולה), ואיך נרצחו שם (אם לא מתו קודם לכן בגטו ביאליסטוק,
אין לנו באמת מושג). אבל למען ה' - הכל ירוק כל-כך!
 |
| תיעוד בית הכנסת במוזיאון היהודי בורשה |
ואז
מיידנק, ובום! (אשתי הזהירה אותי שהוא יותר גרוע מאושוויץ), הכל נשאר אותו הדבר,
מוכן לפעולה אם יימצאו במקרה עוד כמה יהודים שהצליחו להתחבא עד עכשיו (וגיסתי אמרה
שהקרמטוריום עדיין שמיש). עוד רגע תעצור הרכבת (וכשעמדנו בתחנת הרכבת רדגאסט
בלודז', ממנה שולחו כל יהודי הגטו, עברה שם רכבת ברעש גדול, ואישה פולניה צעירה
צעדה שם עם כלבה הענק), האסירים יעברו ליד הוילה של אלזה, שתצליף בהם ותפשוט את
עורם של כמה נבחרים, ואז יכנסו אל צריפי הקבלה שם ישאירו את חפציהם ונעליהם, ומשם אל
יתר הצריפים, ובסוף - אל תאי הגזים ולארובה (איזה חוסר סדר - כזה מרחק בין מקום
ההריגה למקום השריפה).
ובהר
- עצם חישור אחת בולטת מולי בתוך כל האפר השחור (ארץ אל תכסי דמם, אני לוחש).
והרגשתי
טמא - בטומאת מת, בטומאת ארץ העמים, מרגיש צורך כמעט כפייתי ליטול ידיים כל הזמן [אמורים
ליטול ידיים כשיוצאים מבית קברות, אבל שם הכל זה בית קברות אחד גדול], רוצה לקפוץ
ולטבול בנהר הקרוב ויודע שגם בו עודנו זורם דם יהודי, וראשי כואב, ואני מתיישב בצד
ומנסה להעלות את כל זה למעלה, כקורבן (משנה, מסכת פולין, פרק "אלו
נרצחין": "קדושים שחיטתן בצפון וקיבול דמן בדרום וטעונים הפשט וניתוח
וכליל לאישים ונשרפים בבית הדשן").
ובעצם
המסע הזה התחיל בתחושה מאוד ביתית, מאוד שורשית - אני מסתובב בטיקוצ'ין וחושב של
עיירות המוצא של סבי וסבתי - סטביסק וזבלודוב - שתיהן ממש כאן, לא רחוק, ומדמיין
את סבתי גדלה כאן - הולכת לכבס בנהר, קונה ירקות בשוק, הולכת בשבתות לבית הכנסת
המרשים. ובבית העלמין בלודז' הלכתי בסיור שורשים, בין מדפי הספריה שלי: זאת נכדה
של הבעש"ט, כאן חסיד שהיה חברותא של ה"אמרי אמת", ופה יהודי בשם
איז'ביצבסקי, ושם חסיד ברסלב: "שעבד את ה' בשמחה ובהתלהבות כל ימיו".
וכל שמות המשפחה מוכרים (ואני יודע איך לבטא את כל ה-א' וה-ע' של היידיש) וזה ממש
כאילו אני פותח דלת לבית הישן של סבא וסבתא ונכנס לבקר.
זבלודוב
– מפי סבתא לאה:
"היה לנו בית משלנו עם חצר ופרה שספקה חלב למשפחה. רועה גוי היה בא לקחת את הפרות למרעה. בחזרה מהמרעה כל פרה ידעה לחזור לבד לבית בעליה.המצב הכלכלי לא היה טוב, חיינו בדוחק. היהודים גרו במרכז העיירה והגויים בקצה. לא התערבנו בהם. פעם בשבוע היה יום שוק. מכל הסביבה באו אנשים לקנות ולמכור.גן ילדים לא היה. בבית ספר למדנו עברית, רוסית ופולנית. שפת הדבור בבית הייתה אידיש. כשבגרנו היינו עסוקות בהכנת הנדוניה. רקמנו על קומבניזונים ועל כותנות לילה. בית ספר תיכון לא היה.זכורה לי נסיעה לחתונת אחות של אמא באורלה. נסענו כל הלילה בעגלהאני זוכרת את מלחמת העולם הראשונה. החזית לא הייתה רחוקה מאתנו. בזמן ההפגזות הסתתרנו בבית או ישבנו במרתף ושמענו את רעש השיירות שהסיעו חיילים פצועים על עגלות רתומות לסוסים. בזמן המלחמה ילדים צעירים עבדו בסלילת כבישים הם עבדו בידיים לא היו מכונות.
סבלנו מרעב . כמעט ולא היה אוכל. החיילים פרצו לבתים והחרימו כל מיני חפצים, שדדו כל מה שרק יכלו.אבא של אימי נפטר בתקופת המלחמה. לא הגיעו אז לארץ ישראל מכתבים מפולין. ר' אריה, אח אמי, שגר בירושלים ראה את מות אביו בחלום."
לא
התרשמתי מבתי הכנסת החרבים ומהקהילות המנופצות - כלומר התעצבתי מאוד מהדרך הנוראית
בה התחוללו הדברים , והתפעלתי עד מאוד מההוד ומהפאר (והתעניינתי בנוסח היותר קבלי
של התפילה בכניסה לבית הכנסת בטיקוצ'ין, לעומת הנוסח היותר עממי בקרשניק), אבל כפי
שכתבה לי סמדר:
"אני זוכרת היטב שכשהיינו בקרקוב קראנו שבכל רחוב שבו תסתכל היו בעבר כמה בתי כנסת. אני מוכרחה להגיד שזה לא דיבר אלי. אין בי שום צער על קהילות שאבדו. יש בי צער עמוק על חיים שנגדעו, על סבל אנושי, על היות היצור האנושי כל כך הפכפך, כל כך אכזרי - שאין לזה מילים. אבל לגבי הקהילות? אני מסתכלת מימיני ומשמאלי ורואה המון קהילות. כל מדינת ישראל המדהימה שלנו מלאה בקהילות. אני שמחה על מה שיש לנו."
וכששרו
בבית הכנסת השומם בקרשניק: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" התפוצצתי ממש.
"לשנה הבאה"? יום שישי הזה!, "ירושלים הבנויה"? אנחנו הרי
בונים אותה בידינו ממש!
והרגשתי
כמה אבסורד יש לשיר את השיר הזה דווקא שם, במקום בו שרו את השיר הזה 800 שנה ולא
עשו עם זה הרבה...כלומר - שמו פרוטות בקופה הכחולה של הקק"ל, וממש שמחו
בהצהרת בלפור, אבל לא עשו את הצעד המתבקש והמפחיד עד אימה של לעלות לפלסטינה
המאובקת ולכונן בה את ירושלים של זהב. (וגלות אמריקה ממשיכה לשבת שאננה, תחת גפנה
ותאנתה, כגלות בבל בשעתה, עד אשר יוטל גם עליה הכורת, יצילנו ה' וישמרנו.)
מילא
לשיר "עם ישראל חי", אבל דווקא: "לשנה הבאה בירושלים"? הרגשתי
כמעט שזה ציני כלפיהם.
ומתוך
כך רק עלתה והתחזקה תחושת ההערכה שלי אל סבי וסבתותיי:
אל
סבא יואל שעלה לארץ מביאליסטוק יחד עם אימו בשנת 21', אחרי תקרית אנטישמית,
בדיוק בזמן כדי להיפצע קשה במאורעות תרפ"א בבית החלוץ ביפו (ובכך גם להצליח
להיכנס בתמונה לתוך המונומנט "עמוד האש"!). [ופעם כשביקרתי עם סמדר בבית
העלמין בטרומפלדור, ראיתי את כל המצבות של הנרצחים - ההוא שעלה מביאליסטוק וזה
שעלה מוילנה - וחשבתי שבטח הם היו חבריו].
 |
| מתוך "עמוד האש". סבא יואל בשורה העליונה באמצע, עם תחבושת על כל פניו |
ואל
סבתא לאה, שעלתה בת 20, בשנת 26', יחד עם אחותה, לבית דודן - ר' אריה לוין, שהיה
דל בחומר ומלא ברוח וחסד.
וחשבתי
כמה קשה היה להם לעלות אז - כה רחוק ממולדתן ומשפחתן.לפני
כמה שנים תרגמנו כמה מהמכתבים שנשלחו אליהן מפולין סביב 36'-37'. שורותיהם רצופות
געגועים ודאגה:
"רוחל'ה אהובתי. כבר זה זמן שאת ויצחק לא כותבים לכאן אלינו. אנחנו באמת לא שקטים...רוחל'ה, אני מבקשת ממך מאוד שתכתבי לנו על הכל. מה שלום בנותיך. הייתי כל כך רוצה לראות את חנהל'ה. אנחנו הרי כלל לא מכירים אותה. ומה שלום טובל'ה, היא מן הסתם כבר נהייתה יפה...מדוע לא כתבת לנו במכתב האחרון מדוע את כותבת לנו כל כך מעט. היינו רוצים לדעת על כל דבר קטן, הכל מעניין אותנו...נהנינו מאוד כשקראנו את מכתבו של יואל [סבי] אודות הילדים ועל החכמות של זלמן-משה [דודי]. שתהיה לכם הרבה נחת מהם...עד עתה היה אצלנו קור נוראי, אך כעת תודה לאל זה כבר עבר...ביילה'לה יש לך ד"ש מסוניה. היא כועסת עליך שאת לא כותבת לה שום ד"ש...אין לכם מה להתגעגע לזאבלודובה וגם בפרט לפולין, אתם מוכרחים לשמוח שלא הייתם בגיהנום שלנו [אחרי שכתבו על איזשהו פוגרומצ'יק שהיה בעיירה]...אנחנו לא יכולים להפציר יותר שתשלחי תמונה...התחילה שנה חדשה, שתבוא ישועה לכלל ישראל.".
וכמה
קשה היה לעלות לארץ קשה ודלה (וכמה קשה היום ליהודי מארה"ב או מצרפת
לעלות לארץ ולהשתלב בה, על אף שכבר ניתן להשיג בה קפה ראוי, דיאט קוקה-קולה
וקרואסון סביר), וכמה אני שמח שהם קיבלו את ההחלטה הקשה הזאת, ולא נכנעו לשגרה
הכאילו-רגועה של ההישארות בגולה. (ושאלתי את כל מי שדיבר איתי - כמה יהודים נרצחו
בפולין לפני השואה - ב-800 השנים הנפלאות שהיו? והתשובה היא בין כמה מאות
אלפים לבין שני מליון. היה ממש כיף בגולת פולין, אה?).
וגם
אל סבא גרשון (גוסטב), שעלה בהכשרה בשנת 37' מגרמניה, להקים את קיבוץ חפץ חיים.
ובוודאי
אל סבתא לוטה, שבהחלטה כלל-משפחתית הרת גורל, עזבה יחד עם אימה וכל אחיה (אביה כבר
נפטר אז) את גרמניה, דקה וחצי אחרי ליל-הבדולח (סבתא עלתה אל ארץ ישראל בזכות
סרטיפיקט שסידרו לה קרובי משפחתה ממשפחת אונא. תרם להחלטתה גם סבא שכבר היה בארץ -
הם היו חברים מגיל 13). אימה (סבתא רבתה שלי, שנפטרה בירושלים בת 94) ומרבית אחיה
עלו אח"כ לארץ (אחרי שעברו בקינדרטרנספורט לאנגליה, או לשבדיה בזכות הקשרים
שהפעיל דודם, שהיה באותה העת הרב של מלמה).
וכמה משפטים של הרב תמיר גרנות מלווים אותי כבר הרבה זמן, בהבדל הדק הזה שבין היכחדות לבין הצלת חיים ופעולה וציונות:
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה