דבר התורה נאמר בע"פ בערב שבת קודש פרשת "שמיני"
תשס"ח, בעקבות שיעורו של הרב ביגמן בכ"ד אדר תשס"ב, ומאמרו של הרב דן
האוזר "הדרך מפורים לפסח ובחזרה" באתר ישיבת הר-עציון.
לזכרם הברוך של חבריי האהובים: אשר מרכוס, אריאל
זאנה, ערן פיקאר ואריק קרוגליאק, שנרצחו בפיגוע בעצמונה, אור לכ"ד אדר
תשס"ב.
"כִּי בַּתְחִלָה הָיוּ כֹּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל-כֵּן כֹּל
הַמִצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיְצִיאַת מִצְרָיִם, וְעַכְשָׁו (ולא סיים)" (ליקוטי מוהר"ן
תנינא ע"ד)
במילים אלה מסיים
(או למעשה לא מסיים) ר' נחמן את דרשתו לתקופה זו של השנה - בין פורים לפסח.
בתחילת הדרשה אומר ר'
נחמן כי פורים מהווה הכנה לפסח[1]:
"אחר פורים קורין פרשת פרה, שהוא הכנה לפסח. כי פרשת פרה קורין כדי
שיהיו נזהרין לטהר מטומאת מת, כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח. ובתחילה הוא בחינת
"פור", כי פורים על שם ה"פור", ואחר כך נעשה "פרה",
כי גם פורים הוא בודאי הילוך ודרך לפסח...כי גם פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים
להיות נזהרים מחמץ: (ופסק באמצע העניין ולא גילה יותר)".
ר' נחמן אומר כי הפור
של פורים, הופך לפרה המטהרת את האדם לקראת הפסח, אולם כדי לנסות ולהבין מעט את
דבריו הסתומים, עלינו להבין מעט את שני החגים – פורים ופסח, ואת היחסים ביניהם:
סיפור פסח הוא
סיפור פשוט: יש טובים, יש רעים, יש הבטחה אלוקית, והכל מתחבר ובא על מקומו בשלום.
בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה, והמצרים טובעים בים בתום מופע אורקולי מרהיב
הכולל עשר מכות מגוונות. ובכל המהלך הזה, ה' בעצמו נוכח בצורה בולטת וברורה:
"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה" - אני ולא מלאך,
אני ולא שרף. ולסיום: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר
עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה'" -
"ראתה
שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל" (מכילתא דרבי ישמעאל "בשלח") - הכל ברור, בהיר וגלוי.
אולם לגאולה זאת יש
גם צד שני - היא נעשית מתוך חיפזון, מתוך בהילות, ללא יכולת אמיתית של בני ישראל
לחשוב האם הם אכן מעוניינים בגאולה זאת ומהי משמעותה. ה' מוציא את בני ישראל
ממצרים בבת-אחת, כי אם יאפשר להם לחשוב לרגע, הם לא יצאו לעולם ממצרים[2]. כי: מה נאכל במדבר? ומה נלבש?
וקר שם, ואין לנו נשק, ותירוצים הרי לא חסרים.
אולם
למטבע זה יש גם צד שני: קבלת התורה של יציאת מצרים, בהר סיני, אף היא איננה נובעת
מחופש ומבחירה אמיתית. אמנם נכון כי בני ישראל אומרים ושונים "נעשה
ונשמע", אולם כל מהותה של הסיטואציה היא "הצעה שאי אפשר לסרב לה".
משל למה הדבר דומה: לאיש החוזר עייף ויגע מיום עבודתו, ומוצא את אשתו לבושה בבגדים
נאים, ואת שולחנו ערוך במיני מטעמים. ובעוד הוא אוכל שואלת אותו אשתו: "טעים?".
לעם
ישראל אין בחירה אמיתית האם לקבל את התורה, כי ה' הרגע הוציא אותם ממצרים, קרע להם
את הים, הציל אותם מהמצרים ועכשיו הוא ניצב עליהם בקולות וברקים. בהר סיני אין להם
יכולת אמיתית לסרב לקבל את התורה, ומכאן שאין להם חירות אמיתית. ואולי על פי זה
יובן יותר מאמרו של רב אבדימי בר חמא בר חסא: "מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם
את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם"
(שבת פח.).
הנוכחות האלוקית
בולטת גם כאן, אך היא גם מאיימת.
פורים לעומת זאת
הוא סיפור אחר לחלוטין. "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" - הרולטה הגדולה
של המגילה מסתובבת ונעצרת על שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ
אֲדָר, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר
וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז. ובפעם השנייה שהרולטה מסתובבת:
"וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה
בְּשֹׂנְאֵיהֶם." אנו מאמינים שהקב"ה, הוא זה אשר מסובב את הרולטה, אולם
"אסתר מן התורה מנין? וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". אנחנו לא רואים את
יד ה' הגואלת את מרדכי ואסתר. הגאולה הפעם היא גאולה הנובעת ממהלכים אנושיים -
רומנטיים ופוליטיים, וגם לא מעט מזל.
אבל צריך לשים לב
שגם פה יש קבלת תורה - "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ - הדור קבלוה בימי אחשוורוש"
- עם ישראל מקבל שוב את התורה, אבל הפעם הוא מקבל אותה לא מעמדה נכנעת ופאסיבית,
אלא מעמדה אחרת לחלוטין, מתוך חירות גמורה, מתוך בחירה גמורה, מתוך החלטה ברורה.
אלוקים מסתלק מהמשחק ועל עם ישראל להחליט בצורה חופשית ומשוחררת לחלוטין האם לקבל
את התורה אם לאו. כי לכאורה, הם "לא חייבים" לאלוקים דבר על נס ההצלה.
צריך לשים לב ששני החגים אינם מנותקים זה מזה:
פורים מתחיל מפסח: המן מפיל את הפור בחודש ניסן,
וסופרי המלך נקראים "בחודש הראשון, בשלושה עשר יום בו" (אסתר ג',
י"ב) וכותבים ושולחים את דבר הגזרה לכל רחבי הממלכה בערב פסח ממש. מרדכי מיד
שומע את כל אשר נעשה, מדווח לאסתר, והיא גוזרת שלושה ימי צום - י"ד, ט"ו
וט"ז ניסן - אסתר מבטלת את פסח! מבטלת את ליל הסדר! כי כשיש בלאגן אין סדר.
כי כשיש גזרה להשמדת העם אי אפשר לחגוג את חג החירות. אסתר מבינה כי אי אפשר יותר
להתחיל מפסח. כי המציאות היום היא לא מציאות של פסח, היא מציאות של פורים - של
הסתר פנים, של גורל, של ערפל.
המהר"ל אומר ("אור חדש", קל"ג-קל"ה) כי המן חשב
שאדר הוא הסוף. המן שמח כאשר הגורל להשמדת עם ישראל נפל על חודש אדר, כי אדר הוא
סוף החודשים. המן מפיל את הגורל בחודש ניסן, בערב פסח - בדיוק ברגעי ההתחלה של עם
ישראל, ברגעים בהם עם ישראל נוצר, והוא אומר לעצמו כי לכל התחלה יש סוף, ואם עם
ישראל התחיל בחודש ניסן אז הוא יושמד, יגמר, בחודש אדר, כי חודש אדר הוא סוף כל
החודשים. אבל המן לא הבין כי הסוף של ישראל, הוא ה"אל", וה' הוא התחלה,
הוא בריאה, הוא חידוש: "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית".
המן חושב שחודש אדר הוא סוף, ולא מבין כי לעם ישראל אין סוף, יש רק התחלה
חדשה. וכפי
שכבר ציינו קודם, התחלה כזאת יכולה לאפשר לנו משהו אחר: יותר אמיתי, יותר משוחרר.
יותר חופשי ובחירתי.
אבל אי אפשר להישאר בגאולה של פורים: לא אומרים הלל בפורים כי "אכתי
עבדי אחשוורוש אנן" - אנחנו עדיין עבדים, ממשיכים לשלם מיסים לאחשוורוש.
הגאולה השלמה תתרחש שוב רק בליל הסדר, עת נקרא את ההלל על קורבן הפסח עם ארבע
כוסות.
אבל חייבים להבין
שהדרך לפסח היום, עוברת דרך פורים: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים
יום" (פסחים ו.). בפורים צריך להתחיל לדרוש בהלכות הפסח וכך נפסק להלכה.
אבל את כל הדברים
האלו, ר' נחמן לא אומר. הוא אומר רק: "כִּי בַּתְחִלָה הָיוּ כֹּל הַהַתְחָלוֹת
מִפֶּסַח, וְעַל-כֵּן כֹּל הַמִצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיְצִיאַת מִצְרָיִם, וְעַכְשָׁו
(ולא סיים)"
אולי כי הוא לא רוצה לקבע את זה. אולי כי אם הוא יאמר "ועכשיו כל
ההתחלות הן מפורים" הן לא יהפכו להתחלות אמיתיות, אותנטיות, אלא לפסח שני,
שנכפה בלוח השנה על האדם.
ואולי הוא לא משלים את המשפט כי הוא רוצה שהתלמידים ישלימו אותו לבד, כי
ככה יפנימו אותו יותר.
ואולי (ולא סיים).
[1] הרעיון כי היחס
שבין חודש אדר לפסח (ראש השנה), דומה ליחס שבין חודש אלול לימים הנוראים (ובראשם
ראש השנה), חוזר בחסידות, וראו לדוגמא את דברי ה"שפת אמת" לפרשת פרה
תרמ"א: "וקבעו חז"ל בסוף השנה קריאת פרשת פרה קודם פרשת החודש
דכתיב: "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נ"א,
י"ב). שצריכין מקודם להיות כלי מוכן לקבל התחדשות. ובכל שנה יורד התחדשות
לישראל וצריכין מקודם לטהר הלב, ובסוף השנה יש לפשפש במעשיו ולתקן בתשובה כל
החטאים כדי להיות מוכן לקבל התחדשות מחדש...וזמן זה מסייע לטהרה על ידי שבזמן
המקדש היו כל בני ישראל עסוקין בטהרה בימים אלו לטהר עצמם לקרבן פסח, לכן הזמן
מבקש תפקידו ומסייע לטהרת הלב גם עתה".
[2]
וראו בהקשר זה דבריו המפורסמים של ר' צדוק בתחילת "צדקת
הצדיק": "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון כמו שמצינו
בפסח מצרים שהיה נאכל בחיפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה, לנתק עצמו מכל
תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו
רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח
דורות".
מצויה פה הדרכה חשובה לחיים: לעיתים האינטואיציה הפנימית שלנו מנחה אותנו
לעשות דברים שנראים במבט ראשון כמנוגדים לחלוטין לרציונאליות, אולם דווקא דברים
אלו יכולים להתברר, במבט שני, כדברים המשמעותיים ביותר, אשר הרציונאליות המסודרת
אך ה"מרובעת", מונעת מאיתנו לעשות. כמובן שלאחר ה"קפיצה אל
האינטואיציה" חייבת להגיע השלמה ובחינה על ידי השכל: "ואח"כ שוב
ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה