יום שני, 15 במאי 2017

הרב ישראל - רשמים וזכרונות

מורי ורבי נפטר. ואני באבל.
קורות חייו מצליחים להעביר רק מעט מזעיר מדמותו הענקית.
פגשתי אותו רק בתחנתו האחרונה – בישיבת ההסדר בנתיבות, אליה הגעתי כדי ללמוד ממנו ומבנו – יבדל לחיים ארוכים וטובים – שמוליק.
למדתי ממנו המון – איך לחיות, ואיך לרקוד, מה חשוב ומה לא חשוב, מהי מסירות נפש ודביקות במטרה, ובעיקר – איך להתדבק בקדוש-ברוך-הוא ובמידותיו, ואיך להוריד את כל זה למציאות של מדינת ישראל דהיום.
בשבועיים שמאז הסתלקותו ומאז לווייתו – בערב יום העצמאות, אני מוצא את עצמי הוגה עוד ועוד בדמותו, קורא שוב סיכומים ושרבוטים, פותח שוב את הספרים שלמדתי ממנו, וחושב עליו המון.
מעט מכל זה כתבתי בפניכם.
   זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן
הרב ישראל בחתונתנו, ניסן תשס"ט. צילום: תמר פיליפ
1.       המפגש הראשון שלי איתו:
נעים להכיר, אמרתי, זה הדדי, ענה לי, ואז הסתכל לי בעיניים, בעיניו הרכות והחודרות, אחרי שדיבר עמי מעט במהלך השבת, ואמר לי שהוא שמח מאוד לפגוש אותי. במילים אלו ממש: "שמחתי מאוד לפגוש אותך". ובאותו הרגע הבנתי, אולי בפעם הראשונה, מה זה להתכוון לכל מילה שאתה מוציא מהפה. הבנתי אולי בפעם הראשונה בחיי מה זה "שמח" ומה זה "מאוד" ומה זה "לפגוש" ובעיקר מה זה "אותך".
2.       על המאמר: "בדרך – בין ברסלב לרוז'ין" - קישור
     א.      כשהבאתי לו את המאמר הוא התלהב מאוד ואהב אותו מאוד. הוא כמעט ולא העיר על הטיוטא שהעברתי לו. הוא דחף אותי מאוד לפרסומו. התעניין כל הזמן איפה זה עומד ומה קורה עם זה.
     ב.      במהלך העריכה העורכים השמיטו שני משפטי ביקורת – על הבורגנות ועל החרדים. שני המשפטים הללו היו ממש ציטוט מילה במילה של דברים שהוא אמר בהזדמנויות שונות והוא מאוד מאוד כעס שהם הורידו אותם וראה בזה ממש צנזורה.

הגרסא הלא ערוכה (המשפטים שהושמטו מודגשים בקו אדום) -קישור:

הגרסא הערוכה - קישור
אהבת ישראל שלו לא היתה רק "נחמדה". היא היתה ספוגה בהמון ביקורת על תופעות שלא נראו בעיניו (על הבורגנות וחוסר היכולת להתפלל של הציונות הדתית, ועל ההתחרדות וההתעסקות הפנימית של החרדים).
      ג.        אחרי שהמאמר יצא קיבלתי המון תגובות. בין היתר שני אנשים מאוד חשובים ויקרים לי, שהם דמויות מאוד 'רוז'ינאיות' אמרו לי שהם מאוד התחברו לקטעים על רוז'ין, ומאוד לא התחברו לדברים על ברסלב. כשאמרתי את זה לרב ישראל הוא אמר לי שהוא אהב את הכל: "כנראה שזה שורש הנשמה שלך, וכתבת את זה מאוד יפה"
      ד.      במאמר הזכרתי בדיחה ששמעתי והוספתי לה המשך רוז'ינאי (לדעתי):
חסיד ברסלב וחסיד חב"ד מגיעים לגיהינום, שמעתי פעם בדיחה.
הברסלבר צועק: "רבנו! בוא ותוציא אותי מהגיהינום!" ורבנו מופיע ומושך אותו בפאותיו החוצה.
רואה החב"דניק כי טוב, וצועק לרבי שיוציא אותו משם. מגיע הרבי, מסתכל סביב-סביב ואומר: "אני רואה שאין פה בית חב"ד, אז תישאר ותהיה פה שליח".
ואולי, כך אני מוסיף, אם היה שם חסיד רוז'ין, היה יורד אליו הצדיק ואומר לו בשקט ובנחת: "אני רואה שיש פה יהודים שצריכים עזרה. אז אולי, אם לא קשה לך מדי, תישאר כאן ותעזור להם".  וכשהרבי מבקש כך, אינך יכול לסרב.
הרב ישראל אמר לי שזה בכלל לא נכון ושהצדיק לא היה נותן לחסיד רוז'ין להיכנס לגהנום.
 3.       איך הוא התחיל ללמוד תורה
פעם אחת לפני שנתיים, בשבת שאחרי פורים, ביקרנו אותו במוצ"ש. הוא היה במצב רוח מאוד טוב, ניכר שעברה עליו שבת מוצלחת. היה לו מאור פנים מיוחד, והפאות שלו היו מפוזרות בצדדים.
דיברנו קצת על פורים. הוא אמר במשפט שהעניין הוא להצליח לעבור מעץ הדעת לעץ החיים.
זה היה היארצייט של המלמד שלו. הוא דיבר עליו באהבה רבה ובהערכה רבה.
הוא סיפר קצת על התחלת לימודיו, בחיוך גדול, שובבי משהו:
"חכמים אומרים (תנחומא צו יד) שמתחילים ללמד תינוקות מספר ויקרא ומהקורבנות מפני ש: "יבואו קדושים ויתעסקו במעשה קדושים", אז הביאו אותי לחדר, והמלמד פתח בספר ויקרא ועשו טקס גדול, ואז אחרי שכולם הלכו המלמד הוציא ספר בראשית ולמדנו את סיפורי האבות...
ואח"כ אומרים שצריך ללמד את התינוק מסדר נזיקין, אז עשו טקס גדול ועניין, וכשכולם הלכו המלמד התחיל מפרקי אבות..."
4.       ענוותנותו והתבטלותו
[ציטוט מאחד השיעורים בשנת תשס"ט]
"הודות לרשב"י ולכל התלמידים שלו אחרי החורבן, התורה ניצלה, ואתם מבזבזים את הזמן שלכם בשיעור הזה...."
5.       שיעוריו
היה די 'משעמם' להיות בשיעורים שלו כי כל הזמן הוא חזר על אותם מסרים:
להתבטל ולהיות אין, ללמוד כאילו בעל השמועה עומד לנגדך, להתדבק בשכינה ולהיות מרכבה לשכינה, לדאוג לכל יהודי.
לא משנה על מה הוא דיבר בסוף הוא הגיע לנקודות האלו.
וזה היה גם סוד כוחו וקסמו הגדול, כי הוא היה אומר את הדברים בכזאת פשטות חודרת ומובנת מאליה, שהייתי מרגיש צורך לבוא כל פעם 'ולתדלק', לשאוף עוד שאיפות ל אמונה, קדושה ודרך ישרה ממנו.
אף פעם לא הצלחתי להבין את שיעורי הגמרא שלו, ובכל זאת הייתי נכנס אליהם בכל פעם שיכולתי, רק כדי לשבת ולשמוע אותו מדבר.
 6.       אוכל
היה נראה תמיד שהוא אוכל רק כי צריך, לא כי הוא רוצה או כי טעים לו. ולכן היה מאוד מביך לאכול לידו. פעם ישבתי לידו באחת החתונות, אחד התלמידים הביא לו צלחת עם אוכל, ואני ישבתי לידו ולא הייתי מסוגל להתחיל לאכול, ואז הוא הסתכל עלי ואמר בחיוך: "תאכל, זאת סעודת מצווה...".
ועוד פעם אחת הגעתי אליו לדירה, והוא ישר רצה להכין לי קפה והגיש לי צלחת עוגיות.
זה היה מבחינתי שיעור ביכולת שלו להיות מצד אחד מעבר לזה – מעבר לחומריות ולגשמיות, מעבר לאוכל, ומצד שני מאוד בתוך העולם הזה – מפגש חייב להתחיל קודם כל באוכל, בהכנסת אורחים.
 7.       על השואה
"לשאול איפה אלוקים היה בשואה זה כמו אדם שמטפס על עמוד מתח גבוה ושואל איפה היתה חברת חשמל..."
[אילולא שמעתי את הדברים הללו מפיו ממש, ולא מכלי שני, לא הייתי כותב אותם. הוא וציפורה ניצלו ממש מן השואה. הוא מפרש את השואה לא כעונש, אלא כתוצאה פשוטה. כתוב בתורה לא להישאר בגולה ולעלות לארץ, והם לא עשו זאת ולכן ניספו. אני זוכר שלמדנו ממנו בשנת תשס"ח את ספרי עזרא ונחמיה. הרקע ההיסטורי שהוא נתן כל הזמן ממש רימז לנקודה הזאת בה יהודים בוחרים להישאר בגלות כי שם יותר נוח, בעוד עזרא ונחמיה – חסידים חלוצים – מתאמצים לכונן בארץ ישראל מדינה.]
8.       הכנה לטיש י"ט כסלו תשס"ט:
[תומלל במהלך השיחה. לא עבר את ביקורת הרב או המשפחה]
"הטיש הוא מעין תפילה משותפת. צריך להיות מחוברים עם עולם הנשמות. הטיש הוא חשבון נפש. הטיש הוא לא כנס זיכרון, שמספרים על מעשים וכו'. זה קשר מיוחד עם המסר, התורה, המעשים של בעל ההילולא. השאלה הנשאלת היא באיזו מידה אנו מקיימים את תורתו של בעל ההילולא. יום הולדת של בן אדם הוא יום כיפורים פרטי שלו. ויום ההילולא הוא יום כיפורים של ציבור שלם. צריך לשאול את עצמנו האם החסידות רלוונטית עבורנו, האם אנו מפנימים את המסר שלה. צריך להבין ששום דבר לא התיישן כי אנחנו עדיין לא הגשמנו את זה. עדיין לא תיקנו את העולם במלכות שדי."
9.       ביחס לגויים
אחרי שהוא היה עולה לתורה בישיבה הוא היה מנחה את הגבאי ב"מי שבירך" ככה:
"...הוא יברך את כל תלמידי הישיבה, ואת ראש הישיבה הרב דוד, ואת חיילי צה"ל, ואת כל עם ישראל, ואת חסידי אומות העולם".
10.   הזמנה לחתונה
כשהבאנו לו את ההזמנה לחתונה, הוא הסתכל עליה, בדק את התאריך, וכשראה שהוא ד' בניסן אמר בשמחה גדולה:
      "אתה יודע שגם ציפורה ואני התחתנו בתאריך הזה!"
11.   הכנה לחתונה
בבוקר חתונתי הגעתי לרב ישראל. הוא שמח מאוד, פתח את הגמרא במסכת יבמות סב ע"ב והתחיל ללמד אותי (ונראה לי שזה מה שהוא למד עם כל חתן):
"תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך...
א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ...
אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'..."
 והמשיך ודיבר על מה זה זה כגופו, ויותר מגופו, ומה זה להיות אדם.
מברך את הברכה השביעית בחתונתנו, ניסן תשס"ט. צילום: איציק פרידמן-קרול, נכדו.
 12.   לרקוד
הוא היה רוקד בדרכו המיוחדת, ובהתלהבות גדולה. כלומר – ריקוד מאוד מאופק ומסודר – מעגל קבוע, צעד קדימה וצעד אחור, אבל כשהוא נכנס לתוך הריקוד היתה בו מעין התלהבות גדולה, ובגלל רגליו הקצרות הוא היה עושה כל פעם שני צעדים קדימה ושני צעדים אחורה.
בחתונתנו. אני רוקד בין הרב ישראל לשמוליק. צילום: איציק פרידמן-קרול
13.   "מה לברך אותך ליום ההולדת?"
תמלול שיחה שהרב ישראל העביר לכמה מבוגרי הישיבה וחברי הקהילה, כ"ו בחשוון תש"ע (יש סיכוי שזה היה בשנת תשע"א). עפ"י טיוטא שכתבתי במהלך השיחה בכתב יד. הערות שלי בסוגריים מרובעים. הדברים לא עברו את ביקורת הרב או המשפחה.
המשתתפים שאלו את הרב ישראל בנוגע להתלבטות האם להשקיע בקהילה הקרובה והמצומצמת או "לבל ידח ממנו ידח" – לכל יהודי באשר הוא. עוד שאלו איך ממצעים בין שתי הדרכים הללו ואיך להתגבר על בעיות שעולות, וכן על הפער שבין השכל לרגש בבואנו להתחבר לאנשים ולעשות מעשים של חסד.
דברי הרב ישראל:
"צריך להתחיל מכל אחד ואחד, לפני שעושים מעשה...לפני שמסתערים צריך להיות מצויד ומאומן – זה איך שאדם נבנה.
דבר ראשון – אם מפנימים שהתפקיד שלנו זה לתקן עולם במלכות שדי, אז הכלים שלנו הם להיות ספוג בתורה, ולחיות את מה שאנחנו לומדים. ובשביל זה צריך שבעל השמועה יעמוד מול עיניך. ובשביל זה צריך לחיות אותו, את תקופתו. וזאת עבודה אישית של כל אחד ואחד.
כשמגיעים לחסידות – אתה צריך לצאת מהסקטוריאליות שקיימת בארץ: חרדים, דתיים-לאומיים וכו'. כל אחד מאיתנו צריך לבדוק באיזו מידה הוא סקטוריאלי. צריך לצאת מזה. אני לא מרגיש סקטוריאלי – כשאני נפגש איתו, אני מרגיש אותו. כשהציבור הישראלי דיבר על ה'ישראליות', זה שבר את העבר של כל אחד. כשאתה מגיע לחוסר סקטוריאליות – אתה שוב מוצא את הקשר עם השני, דווקא כשאתה רואה את השוני ומבין את האחדות. זה מה שקורה כשאתה רואה דף גמרא: עם רש"י ותוספות [כלומר אשכנזים, מחכמי צרפת ופרובאנס – הערות המתמלל] ועם רי"ף [ר' יצחק אלפסי מהעיר פאס ממרוקו – הערות המתמלל]. 
כדי לבנות את זה צריך לעבור שינוי פנימי ולהתרפא מהנגע של העולם – שאתה לא חושב על עצמך, ההתקדמות שלך, איך מעריכים אותך. וזה נותן פרנסה לפסיכולוגים – רגשי נחיתות וכו', כמה קיבלת במבחן – זה מתחיל כבר בבית-הספר.
כשנעבור את הדבר הזה – יהיה לנו קשר עם כל אחד. והתפקיד שלנו זה לתקן את החברה שלנו – וזה ע"י דוגמא אישית, ע"י שאתה תתייחס אחרת לאנשים, כי הם לא מסכנים אותך.
[הקטע הבא קטוע]
זה הולך עם הרבה אמונה.
המידות מתחילות בבית.
מה שנראה הפוך לגמרי.
המעגלים נהיים טבעיים.
[מכאן שוב מלא:]
בחב"ד היו דרגות של 'קצינים'. הרבי היה מחליט שמישהו 'משפיע'.
ברוז'ין לא היה דבר כזה, במעגל הפנימי היו אנשים שהגיעו למדרגה והם מילאו את התפקיד – איש לא אמר להם באיזה תפקיד הם.
כשמגיעים לזה:
המעגל הראשון זו המשפחה שלך – אוהב ודואג לילדיך, הקשר בין בני הזוג – כי שניהם לא אגואיסטיים, ואז הבית שלך הופך לבית פתוח, נעים, יש לך קשר.
ואז ההתלבטות [בין הקהילה לבין מעגלים יותר חיצוניים - המתמלל] לא קיימת – כי [הקשר פשוט נוצר, כי זה פשוט טבעי לך - המתמלל]
ואם הקהילה הזאת לא תיבנה – זה לא יהיה קיים בשום מקום.
ואז האינטימיות שקיימת בבית, יכולה להיות גם בקהילה.
אם זה קשור בהרגשה הזאת – בשביל זה אנחנו בנתיבות – אז זה פשוט קורה. פגישות חמות...
וכשזה לא סקטוריאלי – זה בא לידי ביטוי בעיר.
ואז הדילמה לא קימת – זה קורה באופן טבעי.
אני אומר את זה לא כתיאוריה. במשך שנים רבות, בכל מפגש אני מתעניין מאיפה האדם בא, ואז נוצר קשר. זה לא כישרון, זה קורה. ואני מסתובב בהרבה מקומות.
הקשר נוצר באמצעות ה"מאין", והרבה פעמים האדם מופתע. ובדרך כלל הקשר נוצר בין רגע, כי הוא מרגיש ואתה מרגיש.
זה מתחיל מהמעגל הפנימי, מהמשפחה, וממשיך למעגלים הקרובים.
צריך לחפש פחות את הטקטיקות ויותר את ההקשבה ואת הרגישות. המלאכותיות נידונה לכישלון.
אנשים חשים הכל, אם אתה בתוך הסקטוריאליות שלך...ואז המגע לא מתפתח.
כשלימדתי בבאר שבע הגיע רקטור חדש שרצה להכיר את כל אנשי הסגל. הוא הקציב לכל אחד רבע שעה. אני יצאתי אחרי שעה וחצי. פשוט שאלתי אותו על משפחתו, והוא התחיל לדבר. אני לא אמרתי מילה והוא אחר כך אמר: "איזה בן-אדם אינטיליגנטי".
אדם צריך לחיות בתוך הזמן ומעבר לזמן.
בתוך הזמן צריך להיות כדי לחוש את הדברים, כדי לפעול בעולם.
אבל אסור לשקוע בהווה, כשלנגד עיניך כל החיים של עם ישראל, ואתה יודע על התפקיד שחל כיהודי – אז אתה כבר מעבר לזמן.
התפקיד שלך מתחדד עוד יותר.
. הקיבוץ התפרק, זה רוחות רפאים. אבל כשאני פותח את הגמרא – זה חי, אני חש את זה מול העיניים. ההווה והעתיד.    
הציבור הדתי-לאומי נושא על שכמו את בטחון המדינה.
אבל בתפילה וכו' – די יבש.
ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתקנים את זה, איך מרגישים חוויה אמיתית בתפילה.
צריך להעמיק במסורת של כל אחד, בניגונים של כל אחד.
אני סקרן לדעת מתי ימות הפוסט-מודרניזם. אני עברתי כל כך הרבה תקופות בחיים שלי, וזו אותה הגברת בשינוי אדרת. זה אנשים שלא רוצים לעשות כלום, או שלא יכולים לעשות כלום, וזה יעבור.
זה עניין של עבודה, זה עניין של חיים.
[השיחה היתה מעט לפני יום הולדתו וכאן שאל אותו אחד מהמשתתפים:]
"מה אפשר לאחל לך לשנה הקרובה?"
כוחות לעשות, ושאני אתקן את מידותיי. שאהיה ראוי לעשות.
לתקן את המידות כל הזמן.
14.   על כתיבת ביוגרפיה
לפני כמה שנים באתי לפגוש אותו כדי לשכנע אותו שישב ויכתוב את סיפור חייו. אמרתי לו: "אף אחד לא יאמין שהיית באמת!". הוא ממש צחק, ואז סירב בתקיפות ואמר שרק מי שיש לו זמן יושב וכותב אוטוביוגרפיה, ושלו עצמו יש עוד המון דברים לעשות ושאין לו זמן.
הוא אמר שאחרי מותו נוכל לכתוב עליו מה שנרצה.
15.   לכוון את יום מותו
שמעתי ממנו כמה פעמים שיש אנשים שיכולים לכוון את יום מותם, וכך עשה אחד מרבותיו שכיוון את יום מותו ליארצייט של אביו.
 16.   על הישארות הנפש והדבקות בצדיק
(כ"ה אדר תשע"ב. הדברים נכתבו בכתב יד מיד לאחר המפגש. לא עבר את ביקורת הרב או המשפחה)
כשציפורה ישבה שבעה על אחיה (הרב משה יהושע הגר, האדמו"ר הקודם מויז'ניץ), קפצנו לשם והזדמן לי לשבת עם הרב ישראל, כשנתנאל לדרברג מצד אחד, ודרור בונדי מהצד השני. הרב ישראל דיבר על הישארות הנפש ועל הדבקות בצדיק אחרי מותו:
              "אם הישארות הנפש ברורה, אז פשוט שאפשר להידבק בה גם לאחר המוות. וזה נעשה ע"י הקוויטלאך וע"י העליה לקבר, וע"י הטישים."
הרגשתי איך הוא מדבר על האדמו"ר זצ"ל, וגם – איך הוא כבר מדבר על עצמו.
"אדם מתחבר לצדיק שעיצב אותו, שהשפיע עליו. גם אם יש ממשיך חי – עדיין אתה רוצה להידבק בצדיק שעיצב אותך."
שאלתי אותו מה היחס בין הלימוד בספרי הצדיק לבין הקויטלאך והעליה לקבר, והוא אמר: "זה לא מספיק".
הוא ביקר את חב"ד מאוד על ה: "יחי אדוננו...", אבל תיאר את ההתדבקות בנשמת הצדיק כדבר שהוא ברור ומובן מאליו ("אזכיר על הציון" שהרבי מלובביץ' היה עושה).
הוא סיפר על חסיד שרבו הופיע לו בחלום, במלחמת העולם השניה, בעיירה נידחת ברומניה. הצדיק התגלה לו בבגדים יפים, ואמר לו שלא ידאג ושהוא יצא בשלום.
החסיד לא הבין איך האדמו"ר מצא זמן להתגלות אליו כך, ולאחר כמה ימים גילה שהצדיק נפטר.
במהלך המלחמה החסיד הגיע למחנה. יום אחד היתה חבלה בגדר. השומרים הוציאו את כל הצריף והמפקד אמר שאם מי שעשה את זה לא יסגיר את עצמו, אז הוא יהרוג את כולם.
 החסיד אמר לעצמו: "יש לי הבטחה של הרבי", והסגיר את עצמו. והמפקד אמר לו: "צחצח לי את הנעליים". (הרב ישראל אמר ששמע זאת מפיו של החסיד עצמו).
הרב ישראל ונתנאל דיברו על הצדיק ויחסו לגויים. הרב ישראל אמר שגם הגויים היו באים לאדמו"רים. הוא עמד והדגים איך הם היו נכנסים, רכונים, כובעם על חזם. נתנאל אמר שבטח הם הצטלבו ביציאה...
הרב ישראל סיפר שבמלחמה אחת מבנות-דודיו פגשה גוי שראה אותה אורזת. הוא שאל אותה למה היא אורזת והיא ענתה שהיא יודעת שיגרשו אותם. אז הוא אמר לה: "את היהודים נגרש, אבל את האדמו"ר נשאיר לנו..."
17.    ובמקום פרידה
[הבית הראשון משיר שכתבתי לזכר דפנה מאיר הי"ד, תמוז תשע"ו]
דיבר עימי פעם מעניין הישארות הנפש
ואמר כי יציאתה מהגוף
מאפשרת לפגוש אותה
גם בלי התיווך הנדרש של
לשון ואוזניים ומראה ואמר
שכך הוא משווה לנגד עיניו את בעל השמועה
{ושגם אחרי נוכל}
(עוד דברים עליו ראו כאן. והמבוכה והבלבול שדמותו יוצרת אצל החרדים ראו כאן)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה