יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

המלחמה של הדרום זקוקה לסיפור מחדש


נרותי הזעירים
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור
לי ילאט האור
על דמים וכישלונות
על תרועות של ניצחונות
על קרבות של דרור
על קרבות של דרור
...
נרותי הזעירים
הם סיפרו לי סיפורים
על עבר של עם
על עבר של עם
ואשמע כל נר ונר
לי קורא קום התעורר
עם חיה וקם
עם חיה וקם

('נרותי הזעירים', מוריס רוזנפלד וישראל אבינועם)


המלחמה שלנו בדרום צריכה שם. אנחנו זקוקים לסיפור.

לא רק למיגון, יחס חם, מרכזי חוסן, תגובה הולמת.
יותר מכל אנו זקוקים לסיפור חדש-ישן.
סיפור שקשור בתכלית, בשאלה החוזרת: "למה?"
הסיפור הקודם נשחק. המלחמות של היום השתנו. הציפייה שלנו מאזורי ספר השתנתה.
פעם היינו מוכנים לספוג ולשלם את המחיר בידיעה שכרגע אנו מגש הכסף. שיש תכלית. 
בקו התפר בירושלים, בקיבוץ גדות או בנחל עוז.
אבל התפיסות והאתוס השתנו, וגם המלחמות השתנו.


"פגיעה בתושבים המתגוררים סמוך לקו הגבול אינה אסטרטגיה חדשה של האויב, 
והיא מוכרת שנים רבות מאז קום המדינה. יישובים סמוכי גדר סבלו מחדירות ומפגיעות במשך שנים רבות. 
נזכיר רק את תופעת הפידאיון המפורסמת. מה שהשתנה הוא התפיסה והחוסן של התושבים. 
אם בעבר היישובים סמוכי הגדר היו מוכנים לשלם את המחיר תמורת שמירת קו הגבול בריבונות ישראלית, 
וחבריהם היו יוצאים לחרוש את התלמים גם במחיר של סיכון חייהם, כיום השתנו פני הדברים, 
והם דורשים רמת ביטחון גבוהה יחסית המתקרבת לזו הקיימת באזורי פנים עד כדי שקט המאפשר 
פעילות תיירותית רצופה בגבולות."


דור ה-y רוצה להגשים את עצמו ופחות את הציונות (זה הסיפור שהוא מספר לעצמו. אני מאמין לו חלקית).
אנחנו רוצים שהמדינה תספק לנו יותר ביטחון, ובאמת - אנחנו כבר לא מאמינים יותר ל"מדינה" 
וספקנים כלפי הצבא.
וגם המלחמות חזרו להיות ארוכות ומתישות, ובבית ממש.
בשנות ה-70-80 היה גבול הצפון במוקד:
"בקיץ 1981 פתח הארגון במלחמת התשה באמצעות טרור ארטילרי, שיש הטוענים שהיתה גם תגובה 
לפעולות צה"ל הנמשכות. בשבוע של אמצע יולי נחתו 1200 רקטות ופגזים. 6 נהרגו ו-59 נפצעו. 
החיים שותקו כמעט כליל, ו-40% מתושבי העיר נטשו אותה. נטישה התרחשה גם ביישובים האחרים, 
במושבים ובקיבוצים. 
הפסקת אש שהושגה הייתה בעבור ארגון הטרור הישג חשוב וכך הוא גם הציג את הדברים. 
לצה"ל שלא הצליח לשתק את הארטילריה בעזרת חיל האוויר או באמצעות אש הארטילריה שלו, 
היה ברור שרק מבצע קרקעי נרחב יכול לשנות את תמונת המצב." 
(בהשמטות שלי, אל"מ יהודה וגמן, "מטרה אחת יותר מדי")

באינתיפאדה הראשונה היו אלו תושבי יהודה ושומרון, ובאינתיפאדה השניה היה זה כל עורף ישראל - 
קניונים ואוטובוסים.
הציבור בישראל מוכיח שהוא לא נשבר בקלות. 
אבל בשביל זה חייבים סיפור ואתוס מוסכמים שנוכל לספר לעצמנו:
"אנחנו במאבק, זה לא יגמר ברגע, אנחנו צודקים, וננצח"
אנחנו רוצים לזכור שיש תכלית.


גם אלו הטוענים שניתן לשפר את המצב בצורה משמעותית:
הן אלו הטוענים שהסדר מדיני עם ארגון טרור איסלאמי יוביל להרגעה, והן אלו שסוברים 
שפעולה צבאית משמעותית תוביל לשיפור המצב, צריכים וחייבים את הסיפור הזה.
הרי אף אחד לא מאמין שסיום ה"מצור" או הסדרה ארוכת טווח, הוא מה שיגרום לכלל 
פעילי הטרור ברצועה להפסיק לירות לישראל. 
תמיד יהיו סוררים או 'מחמד שו?' (קישור למטה). תמיד יהיה תירוץ. 

אף אחד לא חושב שהפיתרון יהיה מושלם, כולם מבינים שכנראה שמצב הביניים הזה ישאר פה 
עוד תקופה, בטח ובטח כשהמלחמה האזורית מול איראן הולכת ומחריפה.
ולכן חייבים סיפור.
של עמידה, איתנות, המשכיות, סבלנות, גבורה, עיקשות, אמונה בדרך.

לכולם יש תפקיד כאן:
לנו, תושבי הספר וקו העימות - לחיות את הסיפור. יום יום ושעה שעה. לתמוך במי שאיתנו. 
לכבד וגם לעזור למי שהמצב הזה קשה לו מדי למצוא מקום מגורים אחר.
לעם - לעזור לנו לספר אותו כסיפור לאומי. עכשיו זה אנחנו, אתמול זה הייתם אתם, ומחר? 
אולי תושבי קצרין, אולי תושבי חניתה ואולי תושבי תל אביב. איננו יודעים.
למדינה - למסגר את הסיפור הדרומי בתוך ההקשר הכולל שלו, בתוך התכלית שלו, 
ולגבות את הסיפור במעשים.
המדינה צריכה למסגר את הסיפור של רצועת עזה בתוך ההקשר האסטרטגי הגדול. להגיד - 
אנו מבינים שקשה לכם מאוד, אבל בתוך משחקי הכס העצומים שמתנהלים כרגע במזרח התיכון - 
בין שיעה לסונה, בין רוסיה לארה"ב, בין טורקיה למצרים וסעודיה, בין איראן וישראל, בלבנון, בסוריה, 
בעירק, בתימן, בלוב, במים הכלכליים ובעוד אלף זירות סמויות - הסיפור שלכם, עם כל הכאב והצער, 
איננו הזירה המרכזית כרגע.
הוא הפצע המדמם בברך, כשהגוף נאבק במחלה קשה.
תנו לנו את הסיפור.
לא רק מור"קים והדלפות על תקיפות עלומות.
ספרו לנו סיפור שיאפשר לנו להמשיך לשאת את המשא, בידיעה שיש לו הקשר, שיש לו משמעות.
שיש תכלית.
סיפור לא הופך את המציאות עצמה לקלה יותר - הוא לא פותר חרדות, או נפגעים.
אבל כלל המחקרים מראים שכשיש סיפור ואתוס, אז רמת הפוסט טראומה יורדת, אז המורל נשמר.

לתקשורת - לספר את הסיפור הזה מעל כל במה, ולהפסיק עם סיפורי טראומה, חרדה ונטישה
הפרדוקס בסיפורי טראומה וחרדה הוא שהם נכונים ואי אפשר להתווכח איתם. 
אלא שכשאנו מספרים אותם הם מעצימים את הטראומה והחרדה.
בואו נמצא את הבמות הנכונות לעסוק בפחד, בטראומה ובחרדה, ובאו נעלה לקדמת הבמה את הסיפור.

יש לנו סיפור:
אנו במאבק ארוך, הוא לא התחיל אתמול, הוא לא יגמר מחר.
יש לנו חלק בו, ולצערנו - כרגע החלק שלנו גדול יותר. והחלק הזה כואב ומפחיד ומתיש.
אבל הוא חלק, והוא לא שובר אותנו.
אנחנו נישאר כאן, ונבנה ונקים ונעשה.
וננצח.
אנחנו מדליקים נרות.




----
הערה 1

"אני זוכר פגישה בין פרס לערפאת, עם בוגי כראש אמ"ן", אומר דיכטר. 
"כולנו ידענו שמוחמד דף הוא האחראי לפיגועים הקשים. זה היה ברור גם לנו וגם לפלסטינים. 
הם מתחילים באנגלית, ואז פרס אומר לערפאת: 'אני רוצה שאבי ייתן לך את התובנות שלנו'. 
ליד ערפאת יושב מוחמד דחלאן, ראש שב"כ עזה – למעשה, המקביל שלי. 
אגב, דף ודחלאן מאותו הכפר, גדלו זה ליד זה.

"אני מבקש רשות מפרס לדבר עם ערפאת בערבית, כי ערפאת באנגלית וערפאת בערבית 
זה לא אותו אדם. 
בשפה שלו הוא מהיר יותר, חד יותר, מבין טוב יותר. אני מסביר לו שמאחורי הטרור ביו"ש 
נמצאים העזתים ומוחמד דף. בשנים ההן אין אדם שאיננו יודע מי זה מוחמד דף, 
אבל ערפאת עונה: 'מוחמד שוּ?' – מוחמד מי? ככה עם היד. 
אני אומר לדחלאן: תסביר לראיס. דחלאן מתקרב לערפאת ואומר לו: אבו-עמאר, זה מוחמד 
שסיפרתי לך עליו. ערפאת עונה לו בכעס: 'לא סיפרת לי שום דבר, לא מכיר את מוחמד דף'. 
עכשיו, לא צריך את ההצגה הזו כדי להבין למה הוא מתכוון. זו מבוכה נוספת". (מקור ראשון)

יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

"לו אנחנו" - פוסט ליום הולדת ל"ו



היום היה יום הולדתי ה-36. ל"ו שנים.
סבא יואל נפטר בגיל 70.

היום אני עובר את מחצית הדרך לגיל הזה.
אבא נפטר השנה בגיל 81. 3-4 שנים מוקדם ממה שציפיתי.

בשנים האחרונות אני הולך ומתקרב לסבא יואל. דמותו היתה דהויה יחסית כל השנים. מאוד נוכחת, ומאוד רחוקה.
ימי שנותינו בהם שבעים שנה - 1897-1967.
מלחמת עולם אחת הוא עבר בפולין. בפרעות תרפ"א הוא נפצע קשה בבית החלוץ ביפו (לא רחוק מהמקום בו ברנר נרצח) – זמן קצר לאחר עלייתו לארץ. עבד בממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה היה מנהל משרד הפנים (אז - 'משרד העליה') בירושלים. חתימתו מתנוססת על דרכונים ותעודות זהות מהעת הזאת. נפטר חודש אחד לפני מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים.
"סבא יואל לא היה מדבר", אמר אבא ז"ל, ומיד ממהר להשלים את החסר באין-סוף ידע ומילים על המשפחה וההיסטוריה.


אישור על פציעתו של סבא בפרעות תרפ"א

המסע לפולין קירב אותי אליו. מותו של אבי חבק אותי לשורשיו עוד יותר.
ומעל לכל – שמי כשמו.


כרטיס הביקור של סבא

וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ


שם הוא שאלה, שם הוא בקשה, שם הוא קריאה
שם הוא גם תשובה, או תשובות
ראשית אנו קוראים שם:
וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־לֹ֧ו הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֹֽו
ואחר כך, השם לא מפסיק לקרוא לנו, להזמין אותנו, להוציא אותנו למסעות אלינו ואליו.
אב קורא שם לבנו:
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי
חותך את המילה, פורע ומוצץ, ובעוד הדם בפיו – הוא קורא בשם:
יואל בן חיים אריה בן יואל זליג בן חיים לייב

שם נולד ממדרש:
קין נולד מקנין, יצחק מצחוק, יהודה מהודיה, דן מהדין
שם הוא משאת נפש
ושם מזמן לדרוש אותו, לדוש אותו, לפרק ולהרכיב אותו, להבין מנין הוא בא ולאן הוא הולך
וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמֹ֔ו מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם
שם הוא קיבוצי ואישי, ציבורי ואינטימי, משומש וממושמש בפי כל וגם צרוב על לוח הלב

שם הוא ספק, שם הוא ודאות:
אולי ואילו הופכים אליו
ובקשה גדולה נישאת:
כל שנבקש, לו יהי

מדרש-שם

המדרש מזמין פירוק והרכבה, הלחמה מחודשת ויצירתית.
השם מפורק, הפסוקים מפורקים, המוען והנמען משתנים.
המשמעות משתנה. המשמעות נשארת.

העבודה שלפניכם נכתבה בהשראתם של המשורר אבישר הר-שפי שזרע את הזרעים לפני יותר מעשור, ושל האמן אריק וייס שיוצר בשנים האחרונות צורה חדשה-ישנה של מדרש גרפי.



במרכז – שמי, על צירופיו השונים.
סביבו – חלקי פסוקים.
בתוך תוכו – תובנות ומחשבות, בקשות וכמיהות

נסו לקרוא אותם לפי הסדר, בסדר הפוך. שימו לב מה נמצא במרכז ומה בקצוות
איזה שיח נולד כאן, אילו בקשות
הנני לפניכם

ואסיים בשורות שיר שכתבתי לפני עשור ויותר:

ואתה, מה שמך, לא אדע
אחפש גם אם אין לי תשובה
כי שמך אמנם חשוב, ועדיין
כשאגלה את שמי, את שמך בו אמצא. 

קישור לעבודה (מומלץ להוריד את הקובץ ולהגדיל)

ותודה רבה לאתר ספריא על מנוע החיפוש המדהים שלהם!

יום שלישי, 30 באפריל 2019

גימטריה (סיפור קצר)

לפני כ-15 שנה, במהלך ביקור ביד ושם, כתבתי את הסיפור הזה, שגם זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של 'מקור ראשון'.
ראשיתו של הסיפור נמצאת בגרעין של אמת אותו שמעתי מאבי, עליו הוספתי שכבות בדיוניות שכורכות יחדיו סיפור על שואה, דור שני, סדר למול כאוס, פרט למול אינסוף, ציונות וזכרון.
אני שייך לדור מוזר אך נוכח - דור שני וחצי לטרגדיה קולקטיבית, שלא עברה דרך סיפור שואה ישיר (4 סביי וסבתותיי עלו ארצה לפני השואה. סיפרתי עליהם כאן), אלא דרך עיסוק ולימוד וקריאה כמעט אובססיביים בנושא.
אני כבר לא בטוח שהמציאות שלמה וכיאסטית כמו סוף הסיפור, אבל כשלפני כמה שנים מישהו סיפר לי שהקריאו את הסיפור שלי באיזו הדרכה ביד-ושם, הרגשתי שעשיתי משהו משלי כדי שלא נשכח.

 ---

אבי סיפר לי פעם אחת שפגש במסגרת עבודתו אדם, ניצול שואה, עם מספר כחול על ידו. האיש ראה שאבא מסתכל על המספר, ואמר לו שכשהוא קיבל את המספר הזה באושוויץ, הוא חיבר את כל הספרות, וגילה שיוצא 18, ח"י. באותו רגע, כך הוא סיפר לאבי, הוא ידע שהוא יצא משם בחיים.


סבא אהב מתמטיקה. עוד באירופה שלפני הוא למד באוניברסיטה, והמלחמה אמנם הצליחה לעצור את הדוקטורט שלו, אך לא את אהבתו למספרים. כשהוא קיבל את המספר במחנה, על היד, בספרות כחולות, מדויקות, גרמניות כאלה, הוא ישר בדק מה התכונות שלו, ומה ניתן לעשות איתו. תוך שניה ורבע הוא גילה שאם מחברים את כל הספרות מקבלים את המספר 18, ח"י, באותו רגע, כך הוא סיפר לי שנים אחר-כך, היה לו ברור שהוא יצא משם חי.

אבא תעב מתמטיקה וסרב בכל תוקף ללמוד את לוח הכפל בעל-פה. עד יומו האחרון היה מחשב בקול ובאיטיות כמה צריכים הקונים לשלם עבור שלוש חבילות חמאה שכל אחת מהן עולה שני שקלים. את הפרות ברפת שלנו מיספר באלף-בית. א' היתה הראשונה, א"א היתה הבת שלה,
על ה' הוא דילג, י"ב היתה המניבה ביותר, ו-ז' היה, כצפוי, הפר.

אני אוהב מתמטיקה. המילה הראשונה אותה הוצאתי מפי לא היתה "אבא", אלא "אחת", ומיד אחריה באו "שתים", "שלוש", וכל היתר. סבא, שזיהה במהרה את הפוטנציאל שאמנם קפץ דור אבל התממש לבסוף, קפץ עלי כמוצא שלל רב, ועוד בטרם הגעתי לגיל שלוש כבר הספיק ללמד אותי משוואות בנעלם אחד. אבא שנבהל מכך שעולם המספרים משתלט עלי כמו על סבא, שלח אותי מיד אל הרפת ללמוד את האלף-בית. התברר שגם עם אותיות אני מסתדר לא רע, ועד תחילת כיתה א' כבר הספקתי להגיע לאות ש' באנציקלופדיה העברית. בגיל ארבע וחצי, בניסיון לחקור את גבולות האינסוף התחלתי לספור מאחת והלאה. כשהגעתי לחמישה מיליון, תשע מאות תשעים ותשע אלף, תשע מאות תשעים ותשע, עצר אותי סבא. אז עדין לא הבנתי למה.
מאוחר יותר הבנתי שכאן מתחיל האינסוף.



בשביל סבא הכל היה מספרים. בצריף היו שלוש קומות של מיטות, בכל קומה 40, ככה בשני הצדדים של הצריף, כפול Y צריפים, כפול X  מחנות = אינסוף = ____ המילה הזאת שלא אומרים בבית. בכל בוקר במחנה היה סבא מתעורר, מציץ בידו, מחבר את הספרות, 18, ח"י,
אני אצא מפה בחיים, ורק אז היה מסתכל לצדדים, סופר, וממשיך בחשבונות שלו. היום הגיעו
Y רכבות, כפול X קרונות, כפול Z יהודים. בהונגריה יש כך-וכך יהודים. כמה רכבות צריך בשביל להספיק את כל יהדות הונגריה. מזל שאייכמן לא הכיר אותו, שמעתי את אבא ממלמל פעם, הוא היה יכול לחסוך לו הרבה עבודה.
סביבו נרצחו אנשים בטורים חשבוניים, במספרים אסטרונומיים, והוא, המשיך לקום כל בוקר, להסתכל בידו, לחבר את הספרות, 18, ח"י, אני אצא מפה בחיים.

 בשביל אבא הכל התמצה בספרים. אבא היה קורא תמיד, הכל, ומהר. מהתנ"ך ועד שירי הייקו, מרומנים רומנטיים ועד אריסטו, מאריזות של תרופות אנטיביוטיות לפרות ועד חורחה לואיס בורחס. בבית היה מטבח קטן. חדר שינה של ההורים. סלון סמלי. קיטון קטן שלי, ובעיקר מדפים-מדפים עמוסי ספרים בכל הנושאים שבעולם. חוץ מנושא אחד. סבא ישן בחוץ, בחדרון קטן צמוד לרפת. הריח לא הפריע לו. אבא לא הסכים שהוא יישן בבית, הוא היה סופר מתוך שינה. אבא אהב סופרים, לא מספרים. תמיד הייתי בא אליו כשהוא היה קורא, נעמד בשקט לצידו, קורא יחד איתו בספר, והוא היה עוצר לפעמים, מראה לי דברים, מסביר לי קטעים, תמיד בסבלנות לאין-קץ, ובחיוך של מבין-דבר. פעם אחת באתי אליו בזמן שקרא, נעמדתי לצידו, וקראתי יחד איתו, כשהוא שם לב שאני לידו, הוא מיהר לסגור את הספר, לדחוף אותו מתחת לשולחן, לשלוף ספר אחר מערימת הספרים שלו, ואף הצלחתי לראות אותו מוחה דמעה. הוא לא הסביר לי למה. הספקתי לראות רק את שתי המילים הראשונות בשם של הספר: "יומנה של".

בבית-הספר הצטיינתי במתמטיקה ובספרות, בהיסטוריה נכשלתי כישלון חרוץ.

כשקיבלתי את המספר האישי שלי, כשהתגייסתי, ישר חיברתי את כל הספרות ביחד - 18, ח"י, אני אצא מפה בחיים. הלכתי ליחידה עם מספר, עשיתי 07 עם 77 על הגב ו-16 ביד. השתתפתי באין-ספור מבצעים ופעולות, באחרון שבהם נפצעתי קשה. בדמדומי-הכרה אחרונים ביקש ממני החובש שאומר לו את המספר האישי שלי כדי להחזיק אותי ער, שלא ארדם. בעודי ממלמל את הספרות חיברתי אותן במחשבתי - 18, ח"י, אני אצא מפה בחיים. איבדתי את ההכרה, התעוררתי כעבור חודש, המילה הראשונה אותה אמרתי לאחר שהתעוררתי היתה "אחד".

השתחררתי, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, למדתי תואר ראשון במתמטיקה, שני בספרות, התחתנתי, נולדו לי  שני ילדים, עכשיו אני משלים את הדוקטורט שלי בנושא "גימטריה", על הצוואר תלוי לי תליון: 'ח"י'.