יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

המלחמה של הדרום זקוקה לסיפור מחדש


נרותי הזעירים
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור
לי ילאט האור
על דמים וכישלונות
על תרועות של ניצחונות
על קרבות של דרור
על קרבות של דרור
...
נרותי הזעירים
הם סיפרו לי סיפורים
על עבר של עם
על עבר של עם
ואשמע כל נר ונר
לי קורא קום התעורר
עם חיה וקם
עם חיה וקם

('נרותי הזעירים', מוריס רוזנפלד וישראל אבינועם)


המלחמה שלנו בדרום צריכה שם. אנחנו זקוקים לסיפור.

לא רק למיגון, יחס חם, מרכזי חוסן, תגובה הולמת.
יותר מכל אנו זקוקים לסיפור חדש-ישן.
סיפור שקשור בתכלית, בשאלה החוזרת: "למה?"
הסיפור הקודם נשחק. המלחמות של היום השתנו. הציפייה שלנו מאזורי ספר השתנתה.
פעם היינו מוכנים לספוג ולשלם את המחיר בידיעה שכרגע אנו מגש הכסף. שיש תכלית. 
בקו התפר בירושלים, בקיבוץ גדות או בנחל עוז.
אבל התפיסות והאתוס השתנו, וגם המלחמות השתנו.


"פגיעה בתושבים המתגוררים סמוך לקו הגבול אינה אסטרטגיה חדשה של האויב, 
והיא מוכרת שנים רבות מאז קום המדינה. יישובים סמוכי גדר סבלו מחדירות ומפגיעות במשך שנים רבות. 
נזכיר רק את תופעת הפידאיון המפורסמת. מה שהשתנה הוא התפיסה והחוסן של התושבים. 
אם בעבר היישובים סמוכי הגדר היו מוכנים לשלם את המחיר תמורת שמירת קו הגבול בריבונות ישראלית, 
וחבריהם היו יוצאים לחרוש את התלמים גם במחיר של סיכון חייהם, כיום השתנו פני הדברים, 
והם דורשים רמת ביטחון גבוהה יחסית המתקרבת לזו הקיימת באזורי פנים עד כדי שקט המאפשר 
פעילות תיירותית רצופה בגבולות."


דור ה-y רוצה להגשים את עצמו ופחות את הציונות (זה הסיפור שהוא מספר לעצמו. אני מאמין לו חלקית).
אנחנו רוצים שהמדינה תספק לנו יותר ביטחון, ובאמת - אנחנו כבר לא מאמינים יותר ל"מדינה" 
וספקנים כלפי הצבא.
וגם המלחמות חזרו להיות ארוכות ומתישות, ובבית ממש.
בשנות ה-70-80 היה גבול הצפון במוקד:
"בקיץ 1981 פתח הארגון במלחמת התשה באמצעות טרור ארטילרי, שיש הטוענים שהיתה גם תגובה 
לפעולות צה"ל הנמשכות. בשבוע של אמצע יולי נחתו 1200 רקטות ופגזים. 6 נהרגו ו-59 נפצעו. 
החיים שותקו כמעט כליל, ו-40% מתושבי העיר נטשו אותה. נטישה התרחשה גם ביישובים האחרים, 
במושבים ובקיבוצים. 
הפסקת אש שהושגה הייתה בעבור ארגון הטרור הישג חשוב וכך הוא גם הציג את הדברים. 
לצה"ל שלא הצליח לשתק את הארטילריה בעזרת חיל האוויר או באמצעות אש הארטילריה שלו, 
היה ברור שרק מבצע קרקעי נרחב יכול לשנות את תמונת המצב." 
(בהשמטות שלי, אל"מ יהודה וגמן, "מטרה אחת יותר מדי")

באינתיפאדה הראשונה היו אלו תושבי יהודה ושומרון, ובאינתיפאדה השניה היה זה כל עורף ישראל - 
קניונים ואוטובוסים.
הציבור בישראל מוכיח שהוא לא נשבר בקלות. 
אבל בשביל זה חייבים סיפור ואתוס מוסכמים שנוכל לספר לעצמנו:
"אנחנו במאבק, זה לא יגמר ברגע, אנחנו צודקים, וננצח"
אנחנו רוצים לזכור שיש תכלית.


גם אלו הטוענים שניתן לשפר את המצב בצורה משמעותית:
הן אלו הטוענים שהסדר מדיני עם ארגון טרור איסלאמי יוביל להרגעה, והן אלו שסוברים 
שפעולה צבאית משמעותית תוביל לשיפור המצב, צריכים וחייבים את הסיפור הזה.
הרי אף אחד לא מאמין שסיום ה"מצור" או הסדרה ארוכת טווח, הוא מה שיגרום לכלל 
פעילי הטרור ברצועה להפסיק לירות לישראל. 
תמיד יהיו סוררים או 'מחמד שו?' (קישור למטה). תמיד יהיה תירוץ. 

אף אחד לא חושב שהפיתרון יהיה מושלם, כולם מבינים שכנראה שמצב הביניים הזה ישאר פה 
עוד תקופה, בטח ובטח כשהמלחמה האזורית מול איראן הולכת ומחריפה.
ולכן חייבים סיפור.
של עמידה, איתנות, המשכיות, סבלנות, גבורה, עיקשות, אמונה בדרך.

לכולם יש תפקיד כאן:
לנו, תושבי הספר וקו העימות - לחיות את הסיפור. יום יום ושעה שעה. לתמוך במי שאיתנו. 
לכבד וגם לעזור למי שהמצב הזה קשה לו מדי למצוא מקום מגורים אחר.
לעם - לעזור לנו לספר אותו כסיפור לאומי. עכשיו זה אנחנו, אתמול זה הייתם אתם, ומחר? 
אולי תושבי קצרין, אולי תושבי חניתה ואולי תושבי תל אביב. איננו יודעים.
למדינה - למסגר את הסיפור הדרומי בתוך ההקשר הכולל שלו, בתוך התכלית שלו, 
ולגבות את הסיפור במעשים.
המדינה צריכה למסגר את הסיפור של רצועת עזה בתוך ההקשר האסטרטגי הגדול. להגיד - 
אנו מבינים שקשה לכם מאוד, אבל בתוך משחקי הכס העצומים שמתנהלים כרגע במזרח התיכון - 
בין שיעה לסונה, בין רוסיה לארה"ב, בין טורקיה למצרים וסעודיה, בין איראן וישראל, בלבנון, בסוריה, 
בעירק, בתימן, בלוב, במים הכלכליים ובעוד אלף זירות סמויות - הסיפור שלכם, עם כל הכאב והצער, 
איננו הזירה המרכזית כרגע.
הוא הפצע המדמם בברך, כשהגוף נאבק במחלה קשה.
תנו לנו את הסיפור.
לא רק מור"קים והדלפות על תקיפות עלומות.
ספרו לנו סיפור שיאפשר לנו להמשיך לשאת את המשא, בידיעה שיש לו הקשר, שיש לו משמעות.
שיש תכלית.
סיפור לא הופך את המציאות עצמה לקלה יותר - הוא לא פותר חרדות, או נפגעים.
אבל כלל המחקרים מראים שכשיש סיפור ואתוס, אז רמת הפוסט טראומה יורדת, אז המורל נשמר.

לתקשורת - לספר את הסיפור הזה מעל כל במה, ולהפסיק עם סיפורי טראומה, חרדה ונטישה
הפרדוקס בסיפורי טראומה וחרדה הוא שהם נכונים ואי אפשר להתווכח איתם. 
אלא שכשאנו מספרים אותם הם מעצימים את הטראומה והחרדה.
בואו נמצא את הבמות הנכונות לעסוק בפחד, בטראומה ובחרדה, ובאו נעלה לקדמת הבמה את הסיפור.

יש לנו סיפור:
אנו במאבק ארוך, הוא לא התחיל אתמול, הוא לא יגמר מחר.
יש לנו חלק בו, ולצערנו - כרגע החלק שלנו גדול יותר. והחלק הזה כואב ומפחיד ומתיש.
אבל הוא חלק, והוא לא שובר אותנו.
אנחנו נישאר כאן, ונבנה ונקים ונעשה.
וננצח.
אנחנו מדליקים נרות.




----
הערה 1

"אני זוכר פגישה בין פרס לערפאת, עם בוגי כראש אמ"ן", אומר דיכטר. 
"כולנו ידענו שמוחמד דף הוא האחראי לפיגועים הקשים. זה היה ברור גם לנו וגם לפלסטינים. 
הם מתחילים באנגלית, ואז פרס אומר לערפאת: 'אני רוצה שאבי ייתן לך את התובנות שלנו'. 
ליד ערפאת יושב מוחמד דחלאן, ראש שב"כ עזה – למעשה, המקביל שלי. 
אגב, דף ודחלאן מאותו הכפר, גדלו זה ליד זה.

"אני מבקש רשות מפרס לדבר עם ערפאת בערבית, כי ערפאת באנגלית וערפאת בערבית 
זה לא אותו אדם. 
בשפה שלו הוא מהיר יותר, חד יותר, מבין טוב יותר. אני מסביר לו שמאחורי הטרור ביו"ש 
נמצאים העזתים ומוחמד דף. בשנים ההן אין אדם שאיננו יודע מי זה מוחמד דף, 
אבל ערפאת עונה: 'מוחמד שוּ?' – מוחמד מי? ככה עם היד. 
אני אומר לדחלאן: תסביר לראיס. דחלאן מתקרב לערפאת ואומר לו: אבו-עמאר, זה מוחמד 
שסיפרתי לך עליו. ערפאת עונה לו בכעס: 'לא סיפרת לי שום דבר, לא מכיר את מוחמד דף'. 
עכשיו, לא צריך את ההצגה הזו כדי להבין למה הוא מתכוון. זו מבוכה נוספת". (מקור ראשון)

אין תגובות:

פרסום תגובה