באמצע היום יצחק ואליהו מזכירים לשרוף את הכל

שתי דמויות נקשרו לתפילת מנחה: יצחק ואליהו. המשותף לשניהם – חוסר הנחת מהעולם הזה, והרצון לשאוף תמיד גבוה יותר. כך מתאווה יצחק לעלות כקרבן בעקידה – להיפרד מגופו ולעלות כליל לה', כך הוא איננו יוצא מגבולות ארץ ישראל (לעומת אברהם ויעקב שמחפשים ומוצאים אלוקות אפילו במצרים). וכמוהו גם אליהו – ללא משפחה, ללא מוכנות להכיר במציאות האנושית המורכבת הכוללת בתוכה גם חטאים והסתבכויות ('כי עזבו בריתך בני ישראל'), שורף את הקורבן באש משמים, הורג את נביאי הבעל ולבסוף עולה בסערה השמיימה.

דווקא תפילת מנחה, המופיעה באמצע היום, או לקראת סופו - כשהאדם שקוע במשא ומתן היום-יומי, בחיכוך עם המציאות, עם הפרנסה, עם האנשים, רגע לפני המקלחות לילדים – מנסה להרים את מבטו של האדם מעלה – זכור, כל אלו רק מכסים את האלוקות, כל אלו רק ביטויים שלה. בתוך כל המציאות הזאת, מופיעים יצחק ואליהו, ומציעים לשרוף את הכל, או לפחות להעלות על גבי המזבח את חציו השני של קרבן התמיד, ולומר  תפילה שהיא ההשתוקקות אל המעבר, אל האלוקים.

אני כאן, ואני רוצה להיות שם, למעלה.

"ויצחק תקן תפלת מנחה (ברכוח כ"ו:), כי מדת יצחק אבינו עליו השלום היה דווקא לעלות למקורו, ולצאת מגדרי הכלים, להבטל למקורא ושרשא דכולא, וגם להעלות העולמות לשרשם, לא כמו שהם נגלים בבחינת הסתרה...ובחינת יצחק היה בחינת רשפי אש לצאת מגדרי הכלים אליו יתברך, מצד עצמותו ברוך הוא שלא בערך התגלות העולמות, כמו שנתבאר לעיל, שהוא בחינת אשתחוה אל היכל קדשך, לכן תקן תפילת מנחה, להעלות חיות נפשו וחיות כל העולמות לשרשם, למקורא דכולא שהוא אין סוף ברוך הוא שלא בבחינת הסתרה... כי כל עיקר התשוקה והרשפי אש, הוא דייקא מצד ההסתרה והחושך, מצד זה התשוקה לצאת מחושך אל אור" (ר' אהרן הלוי מסטרשלא, שערי העבודה, ג ח).

רוצה לקבל ברכה?

ברכת הכהנים מגיעה אחרי כל הברכות של תפילת העמידה. רגע לפני שאנו אוספים את כל הברכות אל ברכת השלום – שהוא 'כלי מחזיק ברכה' (משנה עוקצים ג יב), אנו מבקשים לקבל עוד ברכה, וגם עוד שלום.

בכדי להעניק את הברכה הזאת, נדרשים הכהנים לבטל את עצמם, ולהפוך לצינור להענקת הברכה, שכן הם אינם מקור הברכה, אלא רק שליחים: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲברכם" (במדבר ו כז). על כן הם חולצים את נעליהם, ומכסים את פניהם בטלית – ובכך מאבדים את סממני זהותם הייחודית. הכהן נדרש לכסות את פניו, כדי שה' יאיר את פניו וישא אותם אל המתברך.

הכהנים פורסים את ידיהם, פורשים אצבעותיהם כך שנוצרים חמישה מרווחים ('ה' אווירים') ואז ה': "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט) – מציץ בין חמשת הפתחים הללו (ה' חרכים) ומברך אותנו בשמירה, חן, הארת פנים, נשיאת פנים וכמובן – בשלום.

התנועה הזאת של הכהן – נשיאת הכפים המכוסות בטלית מעלה – יוצרת מקום, יוצרת מרווח, יוצרת סכך: 'ושכותי כפי עליך' (שמות לד כט), ואנו נקראים להיכנס לתוך אותה סוכת שלום, לתוך אותו ענן כבוד. לנכוח בתוך הברכה, להרגיש מוגנים, עטופים, מלאים, מוחזקים, בטרם תסתיים התפילה ונשוב אל העולם.

בברכת כהנים כפי פרושות קדימה ופניהן מופנה מעלה. אני רוצה לקבל את הברכה הזאת, לקלוט אותה, לתפוס אותה.

הכהן מברך אותי בשלום - בכלי ובמרחב שיכול להכיל את כל הטוב שהיה בתפילה, ואני רוצה ליצור מולו את אותו כלי, להיות מוכן לקבל אותו.

ואז:

יברכך ויאר וישם לך שלום.