יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

באמצע היום יצחק ואליהו מזכירים לשרוף את הכל



שתי דמויות נקשרו לתפילת מנחה: יצחק ואליהו. המשותף לשניהם – חוסר הנחת מהעולם הזה, והרצון לשאוף תמיד גבוה יותר. כך מתאווה יצחק לעלות כקרבן בעקידה – להיפרד מגופו ולעלות כליל לה', כך הוא איננו יוצא מגבולות ארץ ישראל (לעומת אברהם ויעקב שמחפשים ומוצאים אלוקות אפילו במצרים). וכמוהו גם אליהו – ללא משפחה, ללא מוכנות להכיר במציאות האנושית המורכבת הכוללת בתוכה גם חטאים והסתבכויות ('כי עזבו בריתך בני ישראל'), שורף את הקורבן באש משמים, הורג את נביאי הבעל ולבסוף עולה בסערה השמיימה.
דווקא תפילת מנחה, המופיעה באמצע היום, או לקראת סופו - כשהאדם שקוע במשא ומתן היום-יומי, בחיכוך עם המציאות, עם הפרנסה, עם האנשים, רגע לפני המקלחות לילדים – מנסה להרים את מבטו של האדם מעלה – זכור, כל אלו רק מכסים את האלוקות, כל אלו רק ביטויים שלה. בתוך כל המציאות הזאת, מופיעים יצחק ואליהו, ומציעים לשרוף את הכל, או לפחות להעלות על גבי המזבח את חציו השני של קרבן התמיד, ולומר  תפילה שהיא ההשתוקקות אל המעבר, אל האלוקים.
אני כאן, ואני רוצה להיות שם, למעלה.

"ויצחק תקן תפלת מנחה (ברכוח כ"ו:), כי מדת יצחק אבינו עליו השלום היה דווקא לעלות למקורו, ולצאת מגדרי הכלים, להבטל למקורא ושרשא דכולא, וגם להעלות העולמות לשרשם, לא כמו שהם נגלים בבחינת הסתרה...ובחינת יצחק היה בחינת רשפי אש לצאת מגדרי הכלים אליו יתברך, מצד עצמותו ברוך הוא שלא בערך התגלות העולמות, כמו שנתבאר לעיל, שהוא בחינת אשתחוה אל היכל קדשך, לכן תקן תפילת מנחה, להעלות חיות נפשו וחיות כל העולמות לשרשם, למקורא דכולא שהוא אין סוף ברוך הוא שלא בבחינת הסתרה... כי כל עיקר התשוקה והרשפי אש, הוא דייקא מצד ההסתרה והחושך, מצד זה התשוקה לצאת מחושך אל אור" (ר' אהרן הלוי מסטרשלא, שערי העבודה, ג ח).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה