סוכות ושמיני עצרת - על הקפות, כלי מלחמה, עיגולים וקוים

הכל מתחיל בנקודה אחת, בבריאת העולם, ברגע הפקידה וההריון (שהוא הרגע בו יום הזכרון תוקע בשופר של האיל [הזכר של הכבש]), בקו שבוקע בראש השנה, בקול חזק וזקוף שבוקע מהכיסוי, בדין החותך. שבעה ימים אנו מבקשים לשוב בתשובה, לחזור אל אותה נקודה, אך אנו מגלים ביום הכיפורים, שהכפרה נעשית במקום העגול של המחילה והמחול, של גלגול העוונות מטה, יצירת ענן המכסה ומקיף, כניסה אל תוך קודש הקודשים, אל המקום ממנו הושתת העולם, אל המקום בו יש שני כרובי-תינוקות המחובקים זה עם זה (וחיבוק הוא ריקוד המעגל האינטימי ביותר), ומשם אנו צועדים אל סוכות, מחזיקים בידינו את כלי המלחמה הגבוהים והזקופים, שלנו, שקנינו במיטב כספינו, ומכניסים אותם דווקא אל הסוכה העגולה והמגוננת, הפתוחה לכל האזרח והמחבקת. ואנו מקיפים עם ארבעת המינים הללו, מסתובבים איתם שוב ושוב ומבקשים ישועה, כמו מבקשים להפוך את כל הקוים בעולם, את כל הנוקשות והזקיפות למעגל אחד גדול של צדיקים הרוקדים מסביב לקב"ה, ונמצאים כולם בדיוק באותו מרחק מנקודת האמצע. ואחרי שבעה ימים של הקפות ההולכות ומתגברות, הולכות ומסתחררות, מגיע רגע השיא – אנו מקיפים 7 פעמים עם כלי המלחמה בידינו, עד אשר בהקפה השביעית אנו שומטים את כל המינים ולוקחים בידינו רק את הערבה השמוטה והכפופה, ורק עוד סיבוב אחד אחרון, ואז עוד טורחים לחבוט אותה באדמה, ולזרוק אותה (והתינוקות כבר לא יכולים להתאפק, ומיד אוכלים את הדבר הכי עגול שבסביבה, את הפרי הכי מתוק שהם התאפקו מלאכול כבר 7 ימים. נותנים ביס באתרוג העסיסי), ואז בשמיני עצרת – הקו כבר פוקע לחלוטין ואנו נשארים רק עם ההקפה – בלי ארבעת המינים, רק עם הסיבוב התמידי והנמשך ההולך ונמשך עד שירד כאן גשם, עד שהישועה תרטיב אותנו מלמעלה.

ניגודים משלימים

רבים מהחגים מבוססים על אוסף של סמלים מנוגדים-משלימים המתארים את מהות החג:

·         בראש השנה – תקיעה ותרועה

·         ביום הכיפורים – בגדי זהב/לבן, שעיר ל-ה'/לעזאזל

·         בפסח – המצה למול היין, המרור שהוא פרי האדמה לעומת החרוסת שהיא פרי העץ (בעקבות הרב אוריאל עיטם, ראו כאן בעיקר מעמ' 93)

הטענה החוזרת שלי הוא שהמתח הזה מצביע על הנושא שהחג עוסק בו ומנסה לתאר אותו מזוויות שונות, כאשר לרוב מחלוקות הלכתיות יסודיות נוגעות במתח הזה בדיוק.

בדברים הבאים אנסה להדגים את זה על חג הסוכות.

סוכות הוא חג מרובה בסמלים, גם ביחס לחגים אחרים, ומכיל בתוכו מספר רב של ניגודים משלימים שכאלו:

·         הסוכה למול ארבעת המינים

·         בתוך ארבעת המינים:

o       הלולב מול האתרוג

o       הלולב מול הערבה

(הפרשנות המקובלת – וכדוגמא בולטת ראו את ספרו הנהדר של הרב נגן – רואה את המים כבסיס של כל הסמלים השונים. אני אלך בכיוון מעט שונה)

בשורות הבאות אנסה לטעון שסמל הניגוד וההשלמה הבסיסי של סוכות הוא הקו מול המעגל, וחזרה להבנה של הסמלים היסודיים הללו תאפשר לנו הבנה חדשה על החג, ועל היחסים בין חג הסוכות לבין שמיני עצרת.

הקו והמעגל

הקו יוצא מנקודה אחת ומגיע לנקודה אחרת.

המעגל לא מתחיל ולא נגמר.

פירושים רבים ניתנו לסמליות הזאת – תפיסות זמן מנוגדות, פילוסופיות שונות.

אבחר כרגע שלא לבחור בפרשנות קונקרטית מסויימת, אלא אשאיר את הדימוי הזה בראש – הקו מול המעגל.

כשנסתכל על סוכות דרך המשקפיים של הקו והמעגל, נוכל לתאר מחדש את מערכת הסמלים המוכרת:

קו:

·         4 המינים:

o       הלולב שצריך להיות ישר

o       ואפילו האתרוג הוא קו, ואסור שיהיה כדורי

o       הלולב חייב להיות שלך, יש בו תחושת בעלות

מעגל

·         "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות לד כב) – סוכות כחג האוסף ומקיף את השנה (ראו מאמר יפה על זה כאן)

·         הסוכה – שהיא מבנה שלם, עם לפחות 3 דפנות וגג, שאפשר להיכנס לתוכו ויכולה להיות עגולה (ראו כאן הסבר מפורט לדיון הגאומטרי בגמרא); הסוכה היא של כולם – "וחכמים אומרים אע"פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב )ויקרא כג, מב( 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז:)

·         הושענות והקפות

·         נענועי הלולב – שנעשים לכל רוחות השמים, לכל ששת הכיוונים

ואם נחזור מעט אחורה לימים הנוראים, נוכל לראות את ראש השנה: יום הדין הקוי, הזכרי ('זכרון תרועה'/'יום הזכרון'), עם השופר – שהוא קו כפוף, אך לא יכול להיות עגול, ולעומתו את יום הכיפורים: בו אנו מבקשים את המחילה ויוצאים במחול עגול, השעיר לעזאזל מתגלגל מהצוק, כדי להלבין את חוט השני, והכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקודשים ולתוך ענן הקטורת האופף אותו מכל צדדיו, ממש אל תוך ענני הכבוד.

סוכות – להפוך את הקו למעגל

"מצאתי בכתבי הקדש של תלמידי האריז"ל ענין נטילת לולב יותר טוב לברך תחילה קודם התפילה בהיותך בביתך בסוכה עצמה" (של"ה מסכת סוכה, נר מצוה טו)

אני רוצה להציע שבסוכות אנו מנסים להפוך את הקו למעגל. אנו מנסים לקחת את הדין של ראש השנה, את כלי המלחמה, ומכניסים אותם לתוך הסוכה העגולה והשומרת. אוחזים את ארבעת המינים, מנענעים אותם לכל הכיוונים וסובבים איתם את הבמה תוך בקשת ישועה.

התנועה הזאת של המעגל וההקפות מתגברת לאורך חג סוכות:

"בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם {- הושענא רבא, היום האחרון של סוכות} מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים" (משנה סוכה ד ה)

ובחג הבא שצמוד לסוכות – שמיני עצרת, הקרוי בפינו גם שמחת תורה – ארבעת המינים נעלמים ואנו נשארים רק עם ההקפות, ועם בקשת הגשם.

(כדי להוריד גשם, צריך לעוג עוגה, לחוג את החג במחוגה, להקיף)

הקפות ויער

"מנענעים ב"הודו" וב"אנא ה' הושיעה נא", משום שנאמר "אז ירננו עצי היער לפני ה" (תוספות, סוכה לז.)

"אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (תענית לא.)

"וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקדוש ברוך הוא יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבוא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה. וזה כוונת ההקפות שאנו מקיפין בהושענא רבה ובשמיני עצרת, אנו עושים הקפות בסוד נקבה תסובב גבר (שם, כא) להמשיך על ידי הקפות את אור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא" (מאור ושמש בשלח)

אני מנסה לחוש בסוכות את תנועת המעגל, המחול, הסיבוב; את התנועה שאין לה התחלה ולא סוף, את ההרהור הנמשך של קהלת; את אמירת ה'הושע נא, הושע נא, הושע נא' תוך כדי סיבוב הבמה, בהתעקשות גדולה, בחזרה נמשכת 'הושענאהושענאהושענא', ובמהירות שמתגברת מיום ליום, עד שהיא הופכת ל-7 סיבובים ארוכים בהושענא רבה, בהם אנו מתעקשים ומתאמצים להושיע את הכל, להיות חלק ממחול הצדיקים הזה, ואז – בסופה של התפילה הזאת: חובטים את הערבות על הרצפה, זורקים את ארבעת המינים לצד, אוכלים מיד את האתרוג, וכמעט מיד עוברים אל החג הבא – בו ממשיכים את תנועת ההקפה הזאת, אלא שהפעם עושים זאת מתוך שמחה גדולה, ובלי כלי המלחמה שלנו – אלא רק עם ספרי התורה הקדושה.

סולם ההתקרבות – במסע עם הרב דניאל אל תפילה מכוונת

הדברים הללו הם המשך די ישיר למאמרי "בדרך – בין ברסלב לרוז'ין" והם מתארים את המסע שלי פחות או יותר מרגע הסיום של המאמר.

פגשתי את הרב דניאל כהן, הרב של בת עין, לראשונה לפני 9 שנים. אמרתי לו מה אני מחפש, הוא אמר שנראה לו שזה יכול להתאים, מאז אני משמש אותו ולומד מתורתו.

הצילום – מתוך הסדרה 'אהבת עולם' שתשודר בחורף תשע"ט בערוץ 'הידברות' ובערוץ 7

תחנה ראשונה – מהודו לישראל

חצי שנה קודם לכן חזרתי מהודו. היו למסע שלי לשם מספר סיבות – אישיות וזוגיות, אבל החוויה המשמעותית ביותר שלי במסע הזה (מעבר לעובדה שבזכותו הצלחנו להתחתן) היתה דווקא מכיוון אחר, שבמידה מסוימת מאוד חיפשתי אותו, גם אם לא ידעתי להגדירו במילים.

זה היה בדראמסאללה, שבוע לפני ראש השנה. אני יושב על כיסא בחדר קטן, מסביבי עוד מספר תלמידים, ומולנו יונתן – מורה ישראלי למדיטציה ולמסאז' אותו פגשתי בעקבות המלצה של נתנאל לדרברג.

זאת היתה הפעם השלישית בחדר הזה – בפעמיים הקודמות ישבתי על הרצפה והיה לי מאוד לא נוח. ניסיתי להתמיד עם ההוראות ולהתרכז בנשימה, אבל המחשבות הציפו אותי ולא הצלחתי להתרכז בכלל.

אבל בפעם השלישית הכל השתנה: ישבתי על כיסא, נשמתי פנימה והחוצה, התרכזתי בבית החזה ובאף ואז – הכל עף.

אני לא רוצה לתאר את מה שחוויתי במילים, אבל רק אומר שזאת היתה חוויה בעוצמה של פצצת אטום, חוויה שמחלקת את החיים ל'לפני' ו'אחרי', חוויה מהסוג שקראתי עליו אצל ויליאם ג'יימס, או שיהודה יפרח תיאר פעם. היתה שם צורה אחרת של הבנה שירדה אלי, ושגרמה לי להסתכל על העולם אחרת מאשר איך שהסתכלתי עליו לפניה. והעובדה שכל החוויה זאת נוצרה מתוכי, מהשאיפות והנשיפות שלי, ללא תוספת חומרים מלאכותיים, הפכה אותה למשמעותית אף יותר.

אחרי שקצת התאוששתי, המורה – שנראה לי שהופתע מעוצמת החוויה שלי – שאל אותי אם יש לי ניסיון קודם באימון כזה. עניתי שלא – מעולם לא תרגלתי מדיטציה כזאת. אבל אחרי עוד שבריר שנייה הבנתי שבעצם 'כן', אני כבר המון שנים מתאמן בזה, פשוט קוראים לזה להתפלל.

ומאז אני עסוק במתח ובפער שבין החוייה המדיטטיבית-מיסטית הזאת, לבין התפילה שלנו – ועוד רגע נחזור לפער הזה.

אחרי החוויה הזאת הגיעו הימים הנוראים, והייתי צריך לכוונן את כל התפילות שלי מחדש. כי החוויה הזאת העמידה סימן שאלה גדול מעל האופן והצורה של המקומות אליהם שאפתי להגיע בתפילה, ועל הדרך להגיע לשם. בתמצית – התפילה שלי היתה עד אז מאוד אישית, מאוד התבודדותית באופן הזה שהבאתי לתפילה את החוויות והקשיים והחיים הפרטיים שלי, ואחרי החוויה הזאת, המגע הזה בעונג האלוקי, כל הדבר הזה כבר לא היה משמעותי. "החסיד מבקש רק את קרבתו של האל", שמעתי פעם מהרב שג"ר, "כל היתר – בני, חיי, מזוני – כבר לא כזה מעניין כשאתה דבק בו".

אז כל התפילות שלי קיבלו גוון אחר – חוקר, מתבונן, מנסה שוב לגעת בחוויה הזאת, ולא כל כך מצליח.

היה לי ברור שחוויתי משהו יהודי. כלומר - היה לי ברור שהחוויה המיסטית-אקסטטית היא אוניברסלית ושיש דרכים רבות להגיע אליה (זאת היתה הנקודה בה הבנתי פתאום את משל הארמון של הרמב"ם), אבל היה לי ברור שאני לא מחפש את הדרך ההודית/בודהיסטית.

בשנה שלפני הנסיעה למדתי במכללת הרצוג קורס שלם על מורה הנבוכים, ועכשיו – אחרי החוויה הזאת – פתאום כל מיני דברים שהיו נורא עמומים קודם, התבהרו באורו של הברק המבהיק.

וכך כתבתי למרצה שלי:

"אני כותב לך את המכתב הזה מרישיקש - היושבת על הגנגס בצפונה של הודו.
בחודשיים האחרונים אני מטייל בהודו, עוד שבוע אני חוזר לארץ בעז"ה, ובשבועות האחרונים, בעקבות כל מיני חוויות שעברתי, נראה לי שאני מבין קצת יותר לעומק כמה מהדברים שלמדתי איתך השנה בקורס על "מורה הנבוכים", וברצוני לנסות ולשתף אותך בהם במכתב זה:

1. משל הארמון - אחרי שרואים קצת את העיסוק הנרחב ואת החשיבות הרבה שמייחסים ההודים לעבודת אלילים, ובפרט אחרי שרואים את הבודהיזם ואת הנכונות לנטוש הכל, ולצאת למסע חיפוש רוחני תוך עבודה מאוד מרשימה על המידות (השתחררות מרכוש, מתאוות, מאוכל וכו'), ובפרט אחרי שרואים את הדלאי-למה - נראה לי שהאמירה של הרמב"ם אודות עדיפותם של מבקשי אלוקים על פני אלו המקיימים מצוות ללא שום מחשבה, מובנת יותר.

2. אדם שהגיע להבנה צריך להמשיך להרהר באלוקות כל הזמן, גם כשהולך לישון (מו"נ ח"ג פרק נ"א בהערה) - מזכיר ממש מדיטציה. ובמזרח מדברים על כך שניתן לעשות מדיטציה בשכיבה (הבעייה היחידה היא שעלולים להירדם...).
ובהקשר זה גם הבעש"ט כותב בצוואתו ("צוואת הריב"ש", סעיף קל"ג) דברים דומים ממש.

3. במדיטציה מדברים המון על כך שהמטרה הסופית היא לא להתרכז במדיטציה בעצם כלשהו (הנשימה, אבר מסויים בגוף, מנטרה, דימוי מציאות כלשהי) אלא להתרכז ב"אין", ב"כלום", במרווח שבין הנשימות.
הדבר הזה הבהיר לי קצת יותר את תורת שלילת התארים של הרמב"ם - אלוקים נמצא מעבר לכל דימוי או מציאות כלשהי (וכמובן שכאן גם נכנס כל מושג ה"אין" בקבלה ובחסידות, אבל זה כבר קורס אחר.)

4.  ובנוגע לפרק נ"ד בחלק השלישי - מעניין המדרש המופיע במדרש רבא, דברים, פרשה י"א, פסקה ב:

'... ישא ברכה מאת ה' זה משה אמר ר' תנחומא אל תהי קורא בו אלא ישיא ברכה לאחרים'

גם משה רבנו - גדול הנביאים, קיבל את כוחותיו ע"מ שיוכל לברך אחרים.
ובהשוואה למזרח:

מן הצד האחד העבודה המדיטטיבית היא מאוד אישית ו"אגואיסטית" – התבודדות, מדיטציה, נטישת המשפחה/המעמד החברתי ולמעשה הכל, התכנסות פנימית ועבודה אישית על הנפש והגוף.

מן העבר השני הבודהיזם מדבר כל הזמן על אהבה, חמלה וחסד כלפי כולם. בשיחה של הדלאי-למה ששמעתי הוא חזר על מילים אלו לפחות 30 פעם.
שמעתי מפי מורה ויפאסנה (שיטה מרכזית במדיטציה הבודהיסטית) - שהקשר בין שני חלקים, המנוגדים לכאורה, אלו, הוא שברגע שאתה מגיע ל"הארה" (כלומר הבנה) הדבר היחיד שאתה רוצה לעשות זה לעזור לכולם, לאהוב (וגם להפיץ את ההבנה שלך(.

ונראה לי שזה בדיוק מה שהרמב"ם מנסה להעביר."

ההבנה הזאת שהרמב"ם מדבר בשפה מיסטית ממש היכתה בי. כי עד אז למדתי כמובן שהוא רציונליסט וכו', ופתאום החוויה המיסטית שלי, הבהירה לי המון דברים ברמב"ם שהיו נורא עמומים לפני, כל עוד הם נשמרו במסגרת 'רציונאליסטית'. (תומר פרסיקו כתב על זה באריכות כאן, וגם הגיליון הזה של 'דעת' נגע בזה מכיוונים אחרים).

אבל מעבר להבנה השכלית הזאת, הבנתי שזה בהחלט נמצא אצלי בבית, בתשתית, אצל המורים הגדולים שלנו ביהדות. שזה משהו שאני לא חייב את המורים הזרים כדי להגיע אליו.

חבר אחד שפגשתי בהודו הלך לסדנת ויפאסנה. ישבנו יחד אחרי הסדנא שלו ופתחנו צוואת הריב"ש. היו שם קטעים שלמים שהמורה הבודהיסטי שלו אמר לו בניסוחים דומים:

"ב. בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו וכן בכל שאר דברים וכן בכל האכילות בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל ישוה בעיניו

ח. ויתבודד תמיד במחשבתו עם השכינה שלא יחשוב רק באהבתו אותה תמיד שהיא תדבק בו ויאמר תמיד במחשבתו מתי אזכה שישכון עמי אור השכינה:

סג. כשרוצה להיות בהתבודדות צריך להיות עמו עוד חבר אחד אבל אדם אחד לבד הוא בסכנה אלא יהיו שנים בחדר אחד"

בערך בתקופה הזאת פגשתי את ר' דוד זלר ז"ל, דרך ספרו 'מסע בשביל הלב' והמפגש הזה איפשר גם הוא את האינטגרציה בין החוויות שחוויתי בהשפעה מזרחית, לבין היהדות, והעמיק עוד יותר את ההבנה שאני צריך לחפש את זה בבית שלי.

בהודו פגשתי גם גרסאות שונות של חב"ד, אבל הבנתי – בצורה אינטואיטיבית יותר מאשר שכלית – שאני לא שייך לשם. 

עם שליח חב"ד – הרב אורי ציפורי

היה לי ברור שהחוויה הזאת קשורה לקב"ה, שהתורה והתפילה מוליכות לשם. הצטערתי מאוד ש-ר' דוד זלר נפטר, ושהוא לא יוכל לעזור לי יותר מכפי שכבר עזר לי במסע הזה, אבל ידעתי שאני חייב למצוא מורה שיוכל לעזור לי לעבור את התהליך הזה.

קראתי אצל הרב קוק ש: "בַּעַל תּוֹרָה אֵין לוֹ תַּקָּנַת תְּשׁוּבָה כִּי אִם בַּתּוֹרָה וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה, וּבַעַל מַחֲשָׁבָה פְּנִימִית אֵין לוֹ תְּשׁוּבָה כִּי אִם בְּמַחֲשָׁבָה זוֹ וְעַל יְדֵי מַחֲשָׁבָה זוֹ" (אורות התשובה ט"ז י), וידעתי שאני חייב למצוא את הדרך לתקן את המחשבה הפנימית הזאת.

עצירה מתודולוגית - למה התפילה היא לא חוויה רוחנית עבורנו?

קולמוסים רבים נשתברו על בעיית התפילה בדורנו – החל מבעיות השגרה והטקסט, ועד לקושיות תיאולוגיות-פילוסופיות (ובראשן – כיצד ניתן להתפלל לאחר השואה. ראו כאן, כאן וכאן).

בחוויה האישית שלי, המשגתי את הבעיה כפער אדיר ובלתי נתפס בין חוויות רוחניות שעברתי בתפילה – ועכשיו פתאום גם במדיטציה ללא הטקסט והטקס הדתי - לבין התפילות השגרתיות והלא משאירות רושם של היום יום.

לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, שאני נכנס לתפילה של שעה ביום חול, או של שעתיים בשבת, ויוצא ממנה אותו הדבר, אותו יואל. כאילו שום דבר לא מתחולל שם באמצע.

הרי אם הייתי מתאמן ביוגה שעה כל יום – הרי הייתי כבר מזמן מרחף באוויר בישיבת לוטוס. ואם הייתי מתאמן כל יום שעה במכון כושר – אז הייתי שרירי וחטוב. אז למה שעה של 'עבודה שבלב' כל יום לא מצליחה להביא אותי קרוב יותר ל-ה'?

אפשר אמנם לגשר על הפער, בטיעון שאנחנו עושים כל הזמן מאמץ לשמור על השגרה, כדי לאפשר אחת לזמן אירוע משמעותי. או למצער – שכל החיים אנו מתאמנים לקראת רגע אחד של תפילה מושלמת. הרבה פעמים אני משתמש בדוגמה הזאת בשיחות עם תלמידים – הרי גם החיים הזוגיים הם רצף של שגרה טכנית, שיש בו הבלחות ומופעים של רומנטיקה. ובזוגיות אמיתית – כך אני מאמין – אין זה יכול להתקיים בלי זה.

עד אז לא נתקלתי אף פעם בשיעור שהכותרת שלו היתה: "איך נתפלל יותר טוב?". היו שיעורים שהסבירו את מילות התפילה בצורה מילולית, היה את 'עולת ראי"ה' – פירוש נהדר של הרב קוק לתפילה, היה לימוד מתמשך ב'השתפכות הנפש' שעוסק בהתבודדות ובתפילה, אבל לא נתקלתי עד אז בלימוד שמכוון ומסייע להפוך את הרעיונות והפירושים הנהדרים הללו לתנועה נפשית-רוחנית, לתשובה לשאלה שהתחילה להתנסח כבר אז: "מה אני אמור לעשות בתפילה? מה אני אמור להרגיש?".

ועדיין התעקשתי – חייבת להיות דרך להפוך את היום יום הזה לחוויה משמעותית, לדרך אל הרגשת נוכחותו של הקב"ה, לדבקות בו, למגע עם הנועם האלוקי.

ואחרי שטעמתי מעט ממנו בחוויה הזאת בהודו – לא הייתי מוכן להרפות. מי שטעם יין הונגרי...

בחזרה לארץ

כשחזרתי לארץ, הלכתי ישר למורי ורבי – הרב ישראל. היה לי ברור שהוא ידע על מה אני מדבר וקיוויתי שהוא יוכל לתת לי כלים. 

המפגש איתו היה מתסכל – סיפרתי לו על הדברים והרגשתי שהוא מבין בדיוק, אבל הוא לא הציע לי שום דרך מעשית להתקדם ולשיחה הזאת לא היה המשך.

(הרב ישראל כאב מאוד את היעדרה של תפילה משמעותית. כך אמר פעם בשיחה: "הציבור הדתי-לאומי נושא על שכמו את בטחון המדינה. אבל בתפילה וכו' – די יבש. ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתקנים את זה, איך מרגישים חוויה אמיתית בתפילה." [מצוטט מילה במילה מדבריו]).

עד היום אני לא יודע אם הוא לא רצה ללמד אותי את זה, או שעבורו זו היתה דרך כל כך אינטואיטיבית שלא היו לו כלים ללמד אותה (כך טוען חבר שהיה קרוב אליו מאוד. על אף שברור לי שהוא העביר את המסורת הזאת בדרכים שלו – בניגונים, באוויר, במבט. עבורי זה היה דק וקלוש מדי).

כשפעם דיברתי על זה עם רב חשוב אחר, הוא סיפר לי שהוא עצמו חווה חוויות כאלו במצבים מסוימים – בהליכה בטבע, בפסוקים שצפים אצלו במחשבה - אך זה אינטואיטיבי לחלוטין ואין לו יכולת כמעט לחולל את אותם מצבים או ללמד כיצד מגיעים אליהם.

ואז פגשתי במהלך הלימודים במכללת הרצוג את מתי וקסלר – מנהל מכללת כוונה. בשיחת פינת קפה סיפרתי לו קצת מה עברתי ומה אני מחפש, והוא הציע לי לפגוש את הרב דניאל – שלימד אצלו במכללה באותה התקופה.

הרב דניאל - התחלה

הפגישה הראשונה שלי עם הרב דניאל היתה מאוד פורמלית – הסברתי לו מה אני מחפש, הוא אמר שהוא מלמד דברים דומים והמליץ לי לבוא לסדנא שהוא מעביר. הרגשתי בפגישה רוח נעימה ומאור פנים.

הסדנא הראשונה היתה חוויה טובה, אבל קצת מוזרה – אני זוכר אולם גדול עם אולי 100 אנשים, ואני זוכר תרגול וחוויה ונגינה, ואני זוכר שהצלחתי שוב לגעת קצת באותו עונג.

ואז התחלתי לרדוף אחרי הרב דניאל, בניסיון להבין איך אפשר להמשיך וללמוד, ואחרי עוד קצת נדנודים הוא הזמין אותי לשיעור קבוע אצלו.

זה היה חורף, בחדרון קטן אצלו בבית למעלה, עוד לפני שנבנה 'בית העץ'. היינו חבורה קטנה – 7-8 תלמידים שלומדים לאור נרות ספר די זנוח בשם 'שערי העבודה' של ר' אהרן הלוי מסטרשליא. ר' אהרן היה תלמידו הבכיר של אדמו"ר הזקן מחב"ד, בעל התניא, שבשלב מסויים נדחף החוצה מהחסידות ולא זכה להמשכיות. ספרו זכה ללומדים מעטים בלבד – קבוצת חסידים במאה שערים שמדפיסה את ספריו, ומעט התייחסות מחקרית אצל פרופ' רחל אליאור ואחרים: כאן וכאן (מעמוד 357 והלאה).

הספר הוא למעשה פירוש על תורתו של אדמו"ר הזקן, ותוך כדי כך הוא נותן פירוש והקשר קבלי-חסידי לחלקים השונים של התפילה, ומאפשר בכך התכווננות בתפילה (צירפתי נספח לדוגמא בסוף המאמר).

כל שיעור היה נפתח בניגון, לרוב: הניגון של יעקב אבינו (כאן בביצוע של הרב דניאל, מתוך הדיסק הראשון שהוציא. פעם אחת בשיעור ביישוב היו דיבורים במהלך הניגון שלפני השיעור. הרב דניאל עצר את הניגון ואמר שהניגון הוא חלק מהשיעור), ולאחריו הרב דניאל היה קורא כמה שורות בר' אהרן ומפליג משם הלאה.

לאט לאט הרגשתי שנרקמת לי תשתית מחשבתית מתאימה, שנוצרת לי שפה שמסבירה את תנועות הנפש, את חלקי התפילה, שפה שמאפשרת תרגום לחיים, לתחושות, לתפילות.

(אחד הקשיים ה'טכניים' שלי, היה הצורך לתרגם כל הזמן את הטרמינולוגיה החב"דניקית של ר' אהרן, לטרמינולוגיה הברסלברית בה התנהלתי עד אז.)  

כך לאט לאט התחלתי להבין יותר ויותר מה אני אמור לעשות בתפילה, מה זה אומר 'לכוון'.

סדנא ראשונה

בקיץ של שנת תשע"ב ערך הרב דניאל את הסדנא (ריטריט) הראשון. קרוב ל-30 איש הגיעו, מרביתן נשים, לשלושה ימים של שתיקה, עבודה רוחנית ותפילה. הנושא היה תפילת העמידה עפ"י כוונות האר"י, ובמהלך 3 ימים עברנו ברכה ברכה, ספירה ספירה, וניסינו לחוש את התנועות והמעברים השונים בתפילה.

 

ברכת 'חונן הדעת' - מתוך הסידור שהוציא הרב דניאל בסדנא הראשונה

 

{מה זה 'ספירות' ומה הקשר של זה לתפילה?

הקבלה יצרה מספר מערכות של מושגים טרמינולוגיים בעזרתה היא מתארת את מערכת האלוקות. החסידות בעקבותיה הראתה כיצד המערכות הטרמינולוגיות הללו מתארות גם את עולמו של האדם עצמו, ולא רק את האלוקות.

שתי מערכות המושגים העיקריות הן 'הפרצופים' ו'הספירות' שיש ביניהם קשרים רבים ומסועפים (מבוא טוב לנושא הספירות נמצא בספר הזה, גם בקונטקסט פסיכולוגי).

מערכת הספירות מתארת כוחות שונים שפועלים באלוקות האחדותית. 'דודי צח ואדום' (כלומר – לבן ואדום) נכתב בשיר השירים, ובעקבות זאת מפתחת הקבלה את ההבנה שבאלוקות יש כוחות שונים ומנוגדים הפועלים בכל עת, כאשר האיזון המדוייק ביניהם קובע את התוצאה בעולם שלנו.

דוגמא בולטת, הנמצאת כבר אצל חז"ל, עוסקת בבריאת העולם:

"ברא אלקים - ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין. והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" (רש"י על בראשית פרק א פסוק א)

השם 'אלקים' מבטא את מידת הדין והגבורה, והשם 'הויה' מבטא את מידת החסד והרחמים, ובריאת העולם מתאפשרת רק מתוך האיזון בין שתי התנועות הללו.

האר"י כותב פירוש על התפילה (וגם על יתר המצוות) בו הוא מסביר מהי המשמעות הקבלית של כל חלק וכל ברכה בתפילה, ומה צריך לכוון בכדי 'להשפיע' על הכוחות האלוקיים שמנהלים את המציאות.}

בסדנא היה שיעור על כל ברכה בתפילת שמונה-עשרה, שהתחיל בתיאור והסבר של המידה המסויימת, ושל הקשר שלה לברכה הזאת, ולאחר מכן היה הסבר מאוד פרקטי של כיצד להפוך את הידע הזה ל'תרגיל' שאפשר לעשות בתפילה – באמצעות מילים וגם צלילים שייחודיים לכל אחת מהברכות.

פתאום מושגים מופשטים ושכליים כמו 'חסד', 'גבורה' או 'תפארת', הפכו לתחושה מאוד ברורה ונוכחת. פתאום התפילה נצבעה בגוונים של אהבה, שלמות, איזון, שמחה. לא כסיסמאות או כשאיפות עמומות, אלא כטכניקות ריאליות שניתן לשלב בתפילות היום-יומיות. אם מהחוויה בהודו יצאתי בתחושה שגיליתי שלמעלה יש מעיין, אז מהסדנא הזאת יצאתי עם התחושה שלמעלה יש אוקיינוס ענק, שאפשר לשתות ממנו עוד ועוד.

וכך המשכתי להגיע שנה אחר שנה לסדנאות (למעט בשנה של 'צוק איתן'). כל שנה היתה עבודה אחרת: שמע ישראל, צלם אלוקים, חורבן ותיקון, ובכל שנה היה שילוב נהדר של עבודה רוחנית, תפילות ארוכות ומענגות, עבודה רגשית, עבודה גופנית (השנה היו שני שיעורי גאגא של ברק בן משה הנהדר, שהמחישו בתנועה את הנושא הזה של נפילה ועליה), ואוכל טעים. ושתיקה, שלושה ימים של שתיקה.

שנה אחת סמדר הגיעה איתי ליום אחד של סדנה. בשנה אחרת הגענו יחד לשלושה ימים מלאים. וגם בשנים שסמדר לא נכחה בסדנה, הרגשנו שדברים משמעותיים מפעפעים מתוך הסדנה אל תוך החיים שלנו.

דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב (גיטין ס:)

לאורך השנים היו מספר ניסיונות של תלמידים להעביר את תורתו של הרב דניאל לכתב. כולם נכשלו.

הרב דניאל הוא איש של על פה:

רעיונות מתפרצים ושוטפים, מדרשים ומשחקי מילים מתחדשים, ניגון, ניחוח דרמטי, הומור דק – קשה מאוד להעביר את כל אלו אל הכתב.

בתחילה עוד ניסיתי פשוט לשכתב את הדברים ולעבד אותם קלות. עם הזמן הבנתי שצריך פשוט לכתוב הכל מחדש ולנסות להעביר ולהנהיר את הרעיונות. ובעיקר הבנתי, שהייחודיות של הרב דניאל תעבור לנמען רק אם הוא יקבל יחד את כל מנעד הקולות והמילים:

שיעור מוסרט, קטעי הדרכה מוסיקליים וספר כתוב.

אז התחלתי לשכתב ולכתוב את הדברים. בתחילה הצטרף עוד עורך חיצוני, אבל הבחנו שהוא נוקט בגישה מאוד שכלתנית שלא הולמת מספיק את התוכן שרצינו להעביר, אז תפסתי את המושכות והתקדמנו.

הספר עבר עשרות עריכות – הרב דניאל לא הפסיק לחדש, ולעיתים קטעים שכתבנו לפני כמה חודשים כבר לא סיפקו אותו מבחינת חדשנותם, וכתבנו את הרעיונות החדשים. ממש עד לרגע האחרון התלבטנו מה להכניס ומה לשנות עוד, עד שנאלצתי ממש לעצור אותו ולהגיד 'עד כאן'. בכל זאת צריך להשאיר משהו גם לספר הבא.

 

"גאולה" – תנועה מהפריפריה אל המרכז (עפ"י הרב סולובייצ'יק)

לפני מספר חודשים פגשתי מישהי שמכירה את הרב דניאל כבר המון שנים. 'הרבה שנים הקול שלו היה מושתק' היא אמרה לי. אני מרגיש שהקול הזה הולך ויוצא לאור.

אני רואה חשיבות גדולה בקול הזה, כי הוא פותח אפשרויות חדשות לתפילה, כי הוא מאפשר להפוך את התפילות שלנו לאירוע משמעותי בסדר היום שלנו.

הקול הזה של הרב דניאל מצטרף לקולו של עמיתו משכבר הימים – הרב דב זינגר – שתורת התפילה שלו הולכת ונפוצה בשנים האחרונות וקונה לה מקום נכבד וחשוב בתולדות גאולת התפילה.

הקול של הרב דניאל שונה מהקול של הרב זינגר – הוא קשור יותר לסדר התפילה ולמהלך הסדיר השכלי והרוחני שהיא מנסה לעורר, ופחות מנסה לעשות מהתפילה 'מתכונים' פסיכולוגיים ורוחניים.

שני הקולות הללו לא סותרים האחד את השני, אלא משלימים זה את זה, והם – סוף סוף – מהווים התקדמות משמעותית מרוב הספרים שנכתבו עד היום על התפילה ועסקו בעיקרם בתיאור היסטורי של התפתחות הנוסח, או בפירוש מילולי של המילים.

סוף סוף יש עוד כלים להפוך את התפילה למשמעותית, ולאפשר לנו להתקדם עוד צעד לכיוון הקדוש ברוך הוא.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ועכשיו הגיע הזמן לחזור לעבוד על הספרים הבאים... 

לקניה

נספח – ר' אהרן הלוי על קריאת שמע

"אשר על כן עבודתם של ישראל הוא לגלות יחודו דייקא מצד העולמות, וכל ההתפעלות שלהם הוא מצד מלכותו יתברך. ולייחד מדת המלכות אליו יתברך ביחודא חד, והוא על ידי התבוננותם ביחודו יתברך בבחינת יחודא עילאה, איך שכל העולמות מתייחדים בכחו יתברך בבחינת יחוד עצום בלי שינוי כלל, ואחר כך לייחד העולמות שהוא מדת מלכותו יתברך, שהוא בחינת התגלותו בבחינת עולמות, לייחדם ביחודא תתאה, דהיינו להתבונן שאפילו מצד ההתגלות הוא מיוחד. ואין זולתו יתברך אפילו מצד הגילוי, ועל ידי הבינה ודעת הזה ביחודא עילאה שהוא שמע ישראל, וביחודא תתאה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יגיע למדת ואהבת, כי על ידי ההתבוננות הוה יתפעל במדות באהבה לדבקה בו וליכלל ביחודו יתברך, להתמשך אליו בדביקה לבטל היש אליו יתברך, ולצאת מגדרי הגבול להתכלל כאחד, וכן הוא היראה."

                                                            ('שערי העבודה' שער א פרק לב)

ר' אהרן מתאר כאן שתי עבודות שונות:

•  עבודה של ייחוד בין האדם לבורא מתוך תפיסה שהכל הוא אחד, שכל המציאות אחדותית עם הקדוש ברוך הוא וצריכה להתבטל אליו – 'יחודא עילאה, איך שכל העולמות מתייחדים בכחו יתברך בבחינת יחוד עצום בלי שינוי כלל" 
• עבודה של ייחוד בין האדם לבורא מתוך תפיסה שיש המון עולמות והופעות שונות במציאות, בלי לבטל את הצורות השונות של הגילוי האלוקי בבריאה - "לייחד העולמות שהוא מדת מלכותו יתברך, שהוא בחינת התגלותו בבחינת עולמות, לייחדם ביחודא תתאה, דהיינו להתבונן שאפילו מצד ההתגלות הוא מיוחד"

שתי העבודות הללו הן תנועות הופכיות, שמופיעות בתפילה צמוד אחת לשניה:
הראשונה – 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'
השניה – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'

הלימוד וההבנה של שתי התנועות הללו מאפשר להטעין את האמירות הללו במשמעות הזאת ובמחשבות שמלוות את התפילה:

·      בקריאת שמע אני מכוון שכל העולם וכל המציאות היא אחת, עד לנקודה בה אני מבין שגם אני חלק מהאחדות הזאת ומגיע למצב בו אני מוכן אפילו למסור את נפשי בכדי להיכלל באותה אחדות.

·        באמירת 'ברוך שם' אני מכוון להכיר באחדות הזאת דווקא מתוך כל השוני והמגוון שיש בעולם, דווקא מתוך השם והזהות הייחודיים שלי, דווקא מתוך המרחב/חלל ('לעולם') והזמן ('ועד').