סוכות ושמיני עצרת - על הקפות, כלי מלחמה, עיגולים וקוים

הכל מתחיל בנקודה אחת, בבריאת העולם, ברגע הפקידה וההריון (שהוא הרגע בו יום הזכרון תוקע בשופר של האיל [הזכר של הכבש]), בקו שבוקע בראש השנה, בקול חזק וזקוף שבוקע מהכיסוי, בדין החותך. שבעה ימים אנו מבקשים לשוב בתשובה, לחזור אל אותה נקודה, אך אנו מגלים ביום הכיפורים, שהכפרה נעשית במקום העגול של המחילה והמחול, של גלגול העוונות מטה, יצירת ענן המכסה ומקיף, כניסה אל תוך קודש הקודשים, אל המקום ממנו הושתת העולם, אל המקום בו יש שני כרובי-תינוקות המחובקים זה עם זה (וחיבוק הוא ריקוד המעגל האינטימי ביותר), ומשם אנו צועדים אל סוכות, מחזיקים בידינו את כלי המלחמה הגבוהים והזקופים, שלנו, שקנינו במיטב כספינו, ומכניסים אותם דווקא אל הסוכה העגולה והמגוננת, הפתוחה לכל האזרח והמחבקת. ואנו מקיפים עם ארבעת המינים הללו, מסתובבים איתם שוב ושוב ומבקשים ישועה, כמו מבקשים להפוך את כל הקוים בעולם, את כל הנוקשות והזקיפות למעגל אחד גדול של צדיקים הרוקדים מסביב לקב"ה, ונמצאים כולם בדיוק באותו מרחק מנקודת האמצע. ואחרי שבעה ימים של הקפות ההולכות ומתגברות, הולכות ומסתחררות, מגיע רגע השיא – אנו מקיפים 7 פעמים עם כלי המלחמה בידינו, עד אשר בהקפה השביעית אנו שומטים את כל המינים ולוקחים בידינו רק את הערבה השמוטה והכפופה, ורק עוד סיבוב אחד אחרון, ואז עוד טורחים לחבוט אותה באדמה, ולזרוק אותה (והתינוקות כבר לא יכולים להתאפק, ומיד אוכלים את הדבר הכי עגול שבסביבה, את הפרי הכי מתוק שהם התאפקו מלאכול כבר 7 ימים. נותנים ביס באתרוג העסיסי), ואז בשמיני עצרת – הקו כבר פוקע לחלוטין ואנו נשארים רק עם ההקפה – בלי ארבעת המינים, רק עם הסיבוב התמידי והנמשך ההולך ונמשך עד שירד כאן גשם, עד שהישועה תרטיב אותנו מלמעלה.

ניגודים משלימים

רבים מהחגים מבוססים על אוסף של סמלים מנוגדים-משלימים המתארים את מהות החג:

·         בראש השנה – תקיעה ותרועה

·         ביום הכיפורים – בגדי זהב/לבן, שעיר ל-ה'/לעזאזל

·         בפסח – המצה למול היין, המרור שהוא פרי האדמה לעומת החרוסת שהיא פרי העץ (בעקבות הרב אוריאל עיטם, ראו כאן בעיקר מעמ' 93)

הטענה החוזרת שלי הוא שהמתח הזה מצביע על הנושא שהחג עוסק בו ומנסה לתאר אותו מזוויות שונות, כאשר לרוב מחלוקות הלכתיות יסודיות נוגעות במתח הזה בדיוק.

בדברים הבאים אנסה להדגים את זה על חג הסוכות.

סוכות הוא חג מרובה בסמלים, גם ביחס לחגים אחרים, ומכיל בתוכו מספר רב של ניגודים משלימים שכאלו:

·         הסוכה למול ארבעת המינים

·         בתוך ארבעת המינים:

o       הלולב מול האתרוג

o       הלולב מול הערבה

(הפרשנות המקובלת – וכדוגמא בולטת ראו את ספרו הנהדר של הרב נגן – רואה את המים כבסיס של כל הסמלים השונים. אני אלך בכיוון מעט שונה)

בשורות הבאות אנסה לטעון שסמל הניגוד וההשלמה הבסיסי של סוכות הוא הקו מול המעגל, וחזרה להבנה של הסמלים היסודיים הללו תאפשר לנו הבנה חדשה על החג, ועל היחסים בין חג הסוכות לבין שמיני עצרת.

הקו והמעגל

הקו יוצא מנקודה אחת ומגיע לנקודה אחרת.

המעגל לא מתחיל ולא נגמר.

פירושים רבים ניתנו לסמליות הזאת – תפיסות זמן מנוגדות, פילוסופיות שונות.

אבחר כרגע שלא לבחור בפרשנות קונקרטית מסויימת, אלא אשאיר את הדימוי הזה בראש – הקו מול המעגל.

כשנסתכל על סוכות דרך המשקפיים של הקו והמעגל, נוכל לתאר מחדש את מערכת הסמלים המוכרת:

קו:

·         4 המינים:

o       הלולב שצריך להיות ישר

o       ואפילו האתרוג הוא קו, ואסור שיהיה כדורי

o       הלולב חייב להיות שלך, יש בו תחושת בעלות

מעגל

·         "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות לד כב) – סוכות כחג האוסף ומקיף את השנה (ראו מאמר יפה על זה כאן)

·         הסוכה – שהיא מבנה שלם, עם לפחות 3 דפנות וגג, שאפשר להיכנס לתוכו ויכולה להיות עגולה (ראו כאן הסבר מפורט לדיון הגאומטרי בגמרא); הסוכה היא של כולם – "וחכמים אומרים אע"פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב )ויקרא כג, מב( 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז:)

·         הושענות והקפות

·         נענועי הלולב – שנעשים לכל רוחות השמים, לכל ששת הכיוונים

ואם נחזור מעט אחורה לימים הנוראים, נוכל לראות את ראש השנה: יום הדין הקוי, הזכרי ('זכרון תרועה'/'יום הזכרון'), עם השופר – שהוא קו כפוף, אך לא יכול להיות עגול, ולעומתו את יום הכיפורים: בו אנו מבקשים את המחילה ויוצאים במחול עגול, השעיר לעזאזל מתגלגל מהצוק, כדי להלבין את חוט השני, והכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקודשים ולתוך ענן הקטורת האופף אותו מכל צדדיו, ממש אל תוך ענני הכבוד.

סוכות – להפוך את הקו למעגל

"מצאתי בכתבי הקדש של תלמידי האריז"ל ענין נטילת לולב יותר טוב לברך תחילה קודם התפילה בהיותך בביתך בסוכה עצמה" (של"ה מסכת סוכה, נר מצוה טו)

אני רוצה להציע שבסוכות אנו מנסים להפוך את הקו למעגל. אנו מנסים לקחת את הדין של ראש השנה, את כלי המלחמה, ומכניסים אותם לתוך הסוכה העגולה והשומרת. אוחזים את ארבעת המינים, מנענעים אותם לכל הכיוונים וסובבים איתם את הבמה תוך בקשת ישועה.

התנועה הזאת של המעגל וההקפות מתגברת לאורך חג סוכות:

"בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם {- הושענא רבא, היום האחרון של סוכות} מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים" (משנה סוכה ד ה)

ובחג הבא שצמוד לסוכות – שמיני עצרת, הקרוי בפינו גם שמחת תורה – ארבעת המינים נעלמים ואנו נשארים רק עם ההקפות, ועם בקשת הגשם.

(כדי להוריד גשם, צריך לעוג עוגה, לחוג את החג במחוגה, להקיף)

הקפות ויער

"מנענעים ב"הודו" וב"אנא ה' הושיעה נא", משום שנאמר "אז ירננו עצי היער לפני ה" (תוספות, סוכה לז.)

"אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (תענית לא.)

"וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקדוש ברוך הוא יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבוא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה. וזה כוונת ההקפות שאנו מקיפין בהושענא רבה ובשמיני עצרת, אנו עושים הקפות בסוד נקבה תסובב גבר (שם, כא) להמשיך על ידי הקפות את אור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא" (מאור ושמש בשלח)

אני מנסה לחוש בסוכות את תנועת המעגל, המחול, הסיבוב; את התנועה שאין לה התחלה ולא סוף, את ההרהור הנמשך של קהלת; את אמירת ה'הושע נא, הושע נא, הושע נא' תוך כדי סיבוב הבמה, בהתעקשות גדולה, בחזרה נמשכת 'הושענאהושענאהושענא', ובמהירות שמתגברת מיום ליום, עד שהיא הופכת ל-7 סיבובים ארוכים בהושענא רבה, בהם אנו מתעקשים ומתאמצים להושיע את הכל, להיות חלק ממחול הצדיקים הזה, ואז – בסופה של התפילה הזאת: חובטים את הערבות על הרצפה, זורקים את ארבעת המינים לצד, אוכלים מיד את האתרוג, וכמעט מיד עוברים אל החג הבא – בו ממשיכים את תנועת ההקפה הזאת, אלא שהפעם עושים זאת מתוך שמחה גדולה, ובלי כלי המלחמה שלנו – אלא רק עם ספרי התורה הקדושה.