היום בבוקר נפטר פרופ' אילן גור-זאב - איש חינוך, הוגה ולוחם אמיץ באנטישמיות ובפוסט-מודרניזם.
שמעתי אותו פעם אחת לפני כמה שנים, בהרצאה ביום עיון במכללת חמדת הדרום כאן בנתיבות, כך אמר אז:
"לחינוך הציוני היה יעוד של כיבוש התודעה והארץ. החינוך הזה הצליח ולכן זה נורא.
צריך יחידים טובים וחתרניים בכל מקום שיעשו מהפכות קטנות בתוך המערכת הבעייתית."
אתמול הוא בא להיפרד מעמיתיו ומתלמידיו באוניברסיטה, לאחר שחלה במחלת חשוכת מרפא. את דבריו האחרונים מומלץ לקרוא כאן.
בדבריו הוא נוגע גם ביחס שבין האין ליש, בין הרצון להיטמע באינסוף - על שלל צורותיו, ובין המאבק לייחודיות:
שמעתי אותו פעם אחת לפני כמה שנים, בהרצאה ביום עיון במכללת חמדת הדרום כאן בנתיבות, כך אמר אז:
"לחינוך הציוני היה יעוד של כיבוש התודעה והארץ. החינוך הזה הצליח ולכן זה נורא.
הרסנו את הגלותיות מתוך בחירה, ויצרנו חינוך מנרמל שהצליח ליצור כאן בית, שהוא כלא לתודעה חופשית, לדחף של חירות, לאחריות להתנגד לאי-צדק. החינוך יצר את הבסיס לכלכלה קפיטליסטית, לקידמה מדעית, אקדמית, ולחברה דמוקרטית ליברלית ציונית.
ההצלחה הזאת בעייתית לתפיסתי ביחס ליהדות וביחס להומניזם. ועם הסתירות הפנימיות בה היה בה פוטנציאל לחשיבה יהודית חדשה.
אבל השגשוג יצר דרך תרבותית לתועלתנות, כיבוש, בעלות, אינסטרומנטליזציה.
אין שום בסיס להכרעה לגבי הטוב הכללי, אין הסכמה אפילו למסגרת שממנה ניתן להכריע מהו הטוב הכללי.
זו מסגרת שבה במדינה יש פערים חברתיים הגדלים ביותר בעולם וכו' וכו'.
אין יכולת אמיתית לדבר על אנחנו.
יש פה עוצמות חינוכיות אחרות עם הרבה עוצמות (קניון, סייברספייס) שאין בה מרכז, ואין קונטקסט מרכזי שמארגן אותו מלבד כוחות השוק.
כל הזירות החינוכיות האחרות חיות על פי כוחות השוק.
השאלה שעומדת על הפרק היא האם בתוך המציאות הזאת של ישראל שאיננה מאפשרת ערכים שיבטיחו את עצם הקיום, יש עדיין זמן ומרחב לחינוך אחר?
אם יש אשכול ערכים אחד שמונחל – זה תנאי לקיום ישראלי במקום הזה.
החברה הישראלית לא מסוגלת לעשות דבר כזה (אין חוקה למדינה).
יש חינוך ערכי בישראל – לא להיות פראייר!!
כציבור אנו מתפוררים לפרטים המונחים רק על ידי כוחות השוק.
חובה עלינו לעשות את הטוב ולהיות מחנכים כל אחד במקומו, בין אם נצליח ובין אם לאו.
תנאי האפשרות לקיום חינוך יהודי-ליברלי-דמוקרטי מורעים וקטנים מרגע לרגע.
הקורבנות הגדולים של השיטה הם התומכים הגדולים ביותר בשיטה – מצביעי "קדימה" תעבת ההפרטה, נמצאים בפריפריה שהכי נפגעת מההפרטה.
אתמול הוא בא להיפרד מעמיתיו ומתלמידיו באוניברסיטה, לאחר שחלה במחלת חשוכת מרפא. את דבריו האחרונים מומלץ לקרוא כאן.
בדבריו הוא נוגע גם ביחס שבין האין ליש, בין הרצון להיטמע באינסוף - על שלל צורותיו, ובין המאבק לייחודיות:
"היש הוא המפגש עם הנפלאוּת.
הולדתו של היש באהבה
ותכלית הקיום הוא באהבה עם התשוקה לשוב אל האין.
ביטויי אין ספור לה: מהתאבדות ועד הקונצנזוס.
היחדנס הזה,
השיבה לרחם,
האתנוצנריזם,
אחדות השורה,
לא שבכל סיטואציה אחדות אינה ראויה.
היא חשובה מאין כמותה ובה צריך להנכיח את האהבה אבל באופן שמשגיב,
שמאפשר לנו להשתבח תוך כדי ביקורת על מה שהיינו,
שהננו."
יהי זכרו ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה