"אני הרי לא צריך לומר לך כמה הייתי מאושר כשהוא התחיל לדבר. את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם", של כולם, אפילו המילה ראשונה שלו, מילה יפה כמו "אור", הלב שלי גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי. את מבינה, נכון?"
(מתוך: "שתהיי לי הסכין", עמ' 15)
---
המילה "אור" מצמצמת, כמו כל מילה אחרת.
[אם אתם רוצים לנסח זאת דה-סוסיירית ושות': היא מסמנת. כלומר: מגדירה, יוצרת תודעה מסויימת ומוגבלת].
אבל המילה הזאת מאפשרת את הביטוי, את הקשר, את ההבנה ההדדית.
עוד מילה במסע לצמצום האינסוף.
