"לֶךְ לְךָ" – להיכן הולך אברהם?

את הדברים הבאים אמרתי ב"טיש" בישיבת מעלה גלבוע בשבת פרשת "לך-לך" האחרונה. דברים אלו הם במידה רבה תיאור של המסע בו אני נמצא בשנים האחרונות – שני החלקים הראשונים תואמים למעשה את מאמרי: "בדרך – בין ברסלב לרוז'ין" (ראו קישור ב"ותכתוב". בדיוק בשבת הזאת אלחנן ניר הפנה למאמר שלי), אלא שהם כתובים בצורה גלויה יותר ובכך עשויים להבהיר מעט יותר את המאמר. החלק השלישי בנוי בעיקרו על המסע של השנה האחרונה – בו אני הולך בעזרתו הרבה ובזכותו של הרב דניאל כהן, שהרבה מהתכנים הנכתבים כאן הם מדיבוריו ובהשראתו - ובכך הוא משלים את המאמר ונותן רקע חשוב לתכנים החדשים יותר המובאים לפניכם בבלוג זה.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית יב, א)

רש"י – "להנאתך ולטובתך".

א.      ר' נחמן קופץ לתכלית. לבד.

"הַשְׁמָטָה:

"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל ל"ג) - שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל - יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם". וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל - יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" - כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם כַּנַּ"ל:" (ליקוטי מוהר"ן, בתחילת חלק תניינא)

ר' נחמן רואה את אברהם כאביר האמונה העוזב הכל – בית, משפחה, מולדת – והולך לו אל המקום אשר אמר לו האלוקים. אצל ר' נחמן אין התפשרות – האותנטיות הדתית דורשת פעולה שאיננה מתחשבת באף אחד: "שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם".

כך בתפילה: "בשעת התפלה. כל זמן שהאדם שומע עוד אז איזה אדם. דהינו ששומע ומרגיש שעומד עוד אדם אחד בשעת תפלתו הוא לא טוב. כי צריך כל אדם בשעת תפלתו שיציר בדעתו שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד." (השתפכות הנפש, אות י, וראו גם ליקוטי מוהר"ן קמא נה) – שהרי אדם אחר שעומד לידי בתפילה מונע ממני את האפשרות להגיד מה שאכן על ליבי מחשש לשיפוטיות של השומע האנושי האחר.

כך גם בחייו של ר' נחמן עצמו, המרגיש את הדחף והצורך הרוחני העצום לנסוע לארץ ישראל:

"וכאשר שמעה אשתו זאת [שר' נחמן מתכוון לנסוע לארץ ישראל] שלחה בתה אליו לשאל אותו איך אפשר לו להניח אותם, מי יפרנסם. והשיב כך: את תסעי למחותנך, אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאנקע, אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות (מא). ואמך תהיה משרתת קעכין, וכל מה שבביתי אמכר הכל על הוצאת הדרך: וכאשר שמעו זאת בני ביתו געו כולם בבכיה ובכו כמה ימים. ולא היה לו שום רחמנות עליהם ואמר כי לא סגי בלאו הכי יהיה איך שיהיה הוא יסע בודאי...ואמר: "אני רוצה לנסע לארץ ישראל ואני יודע גדל המניעות והעכובים שיהיו לי על זה בלי שעור וערך. אך כל זמן שהנשמה בקרבי, כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי אמסר נפשי ואסע בכל כחי לשם, וכל עוד נפשי בי אסע לשם. (שמואל א ג יח): "וה' הטוב בעיניו יעשה":" (שבחי הר"ן, סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל, אות ו)

ר' נחמן נוטש את משפחתו לתקופה בלתי ידועה (הוא חזר לאחר כמעט שנה), ויוצא למסע מסוכן (המסע התרחש בתקופת מלחמת נפוליון בא"י, ובמהלכו ר' נחמן אף נלקח בשבי עד שקהילה יהודית פדתה אותו!), כי הדחף הרוחני, הקריאה ל"לך-לך" דוחה את החיים הרגילים, דוחה אף את הצורך לדאוג למשפחה.

[תלמיד אחד שאל כאן: אבל לא יכול להיות שאברהם אבינו היה מסכים לחיי משפחה כאלה? ואני חשבתי רגע ועניתי: תשמע, לאברהם היו חיי משפחה נהדרים, הוא אהב מאוד את שרה, אה, רגע, אני נזכר במשהו, אה, הוא עקד את הבן שלו וכמעט שחט אותו במצוותו של האל...].

אברהם מסמל עבור ר' נחמן את המודל של ההליכה האישית הבלתי מתפשרת אל האל, על אף כל המכשולים הפרקטיים, החברתיים והאישיים (תאוות וכו' – שיטתו של ר' נחמן, לפחות בהתחלה, היתה לשבור ממש את התאוות – אכילה, מין וכד' – ראו לדוגמא שבחי הר"ן א: "ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמות שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם". מילת הסתייגות מהטענה הזאת תקבלו בהמשך).

[מימוש רדיקלי מאוד מאוד של הדברים האלה ראו בדבריו של ר' ישראל אודסר  ("בעל הפתקה" ומייסד הננחיזם)– שאם לא היו כתובים ומפורסמים ולא מוכחשים, אין אדם יכול לתארם במחשבתו כלל: "אני מתבייש לספר הכל, אבל האמת הוא ככה…אני עכשיו מצחק, אני בכיתי, ילד אחד . ילד קטן……הוא מת מרעב ! הוא נעשה נפוח הוא מת…ילד בן שנה הילד שלי הוא
היה גיבור . הוא נפטר מרעב . כמה בכיות הוא בכה: לחם,לחם,לחם!…"" עקידה? אתם אמרתם.}

---

בנימה אישית – אני זוכר שלמדתי את הקטע הזה בחבורה שהיתה בערב יום כיפורים של שיעור א'. זה היה מתחת לעץ, בספסל, ליד פינת הקפה הישנה. אני זוכר את הסיטואציה הזאת, ואת העוצמה בה הקטע הזה היכה בי. הרגשתי ממש איך ר' נחמן קורא לי לצאת למסע, להשאיר הכל מאחוריי, בעוצמה אדירה ובלי פשרות. היו תקופות לא מעטות שהקטע הזה ממש הוביל אותי. דוגמא קטנה ממש: בשנה הראשונה שלי בצבא התחלתי ללכת עם כיפת צמר גדולה והארכתי את הפאות שלי (כינו אותי: "דוס מפחיד"). זאת לא היתה לחלוטין החלטה מודעת, אלא תהליך שעברתי ושהתאים לי באותה תקופה. המהלכים הללו הובילו לתגובות לא פשוטות בצבא וגם אצל החברים, השכנים, ההורים וכו'. אבל אני הרגשתי שזה הצעד הנכון בשבילי, שהוא מבטא משהו פנימי אצלי, והמשכתי ללכת כך שנים לא מעטות.

[במהלך הטיש הקטע הזה עורר הרבה התנגדות – איך אפשר לנטוש את המשפחה? ר' נחמן לא אהב את אשתו?. אני עצמי התפלאתי מעט. ציפיתי שהתלמידים – ברובם בשיעור א' – יתחברו הרבה יותר לעמדה החדה הזאת מאשר לעמדתו של ה"שפת אמת" שאציג בעוד כמה שורות. חשבתי שהלהט הדתי יהיה חזק ובוער אצלם כפי שבזמנו הוא היה בוער אצלי. הרב ביגמן טען באוזניי לאחר מכן כי כנראה והזמנים משתנים, הדורות משתנים. ואולי הדבר נעוץ בשחיקה של הלהט הדתי, של ה"רצוא" – שנובעת לדעתי מהדגשת האנושי על פני האלוקי, שאולי אדון בה פעם אחרת].

מילת הסתייגות

אני חושב שהמהלך שהצגתי עכשיו בר' נחמן איננו שלם. אני חושב שהוא מייצג תקופה מסוימת בחייו, הלך רוח מסוים, שבמקומות רבים אחרים מסויג. ר' נחמן מעריך אנשים פשוטים: "הָיָה אוֹהֵב מְאֹד אֶת הָעֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁל סְתָם בְּנֵי - אָדָם, הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים הַכְּשֵׁרִים" (ליקוטי מוהר"ן תניינא קד), "כשאני רואה איזה עבודת ה' בעני שבעניים שהולך בכובע קרוע ומלבושים קרועים הוא יקר אצלי וכו'. ביקשתי מאוד מכם: היו אנשים כשרים כי זה כל ישעי וכל חפצי." (שבחי מוהר"ן, מעלת המתקרבים אליו, מה) והוא מדגיש במספר מקומות את החובה להישאר בגדר ובגבול של האנושי ולא לחרוג אל האלוקות, ראו לדוגמא ליקוטי מוהר"ן קמא, ד: "וְזֶה: 'וְלֹא יָדַע אִישׁ', אֲפִלּוּ משֶׁה לֹא יָדַע, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה, יד), כִּי נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף. וְכָל זֶה הָיָה בְּמוֹתוֹ, אֲבָל בְּוַדַּאי גַּם בְּחַיָּיו הָיָה לוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, וְהָיָה מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף, אֲבָל הַהִתְפַּשְּׁטוּת הָיָה בִּבְחִינַת: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב. כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא רוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וְאָבִיתָ תְּהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר, מִקְּרוּצֵי חֹמֶר', וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר כֵּן, אֶלָּא עַד עֵת שֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְיִטֹּל נִשְׁמָתוֹ." הקב"ה מבקש שאנשים גשמיים יעבדו אותו, לא מלאכים. לכן, אפילו משה רבנו לא "התבטל לגבי אין סוף" בחייו, אלא רק במותו.

גם בתחום התיקון האישי נראה שחל שינוי והתמתנות עם השנים בדרכו של ר' נחמן - כך טוען צבי מרק במאמרו: "תהליך התגבשות התיקון הכללי" (בתוך: "התגלות ותיקון בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב" -  מומלץ!): "ארבע שנים לאחר שהציע ר' נחמן תיקון כללי בעל אופי אסקטי (=סגפני) קשה הוא מעלה שוב את סוגיית התיקון הכללי, אך הפעם התיקון נושא אופי שונה לחלוטין...בכל התורה הארוכה והמפורטת אין תיאור של פעולת התיקון הכללי כשבירה וכביטול, ואין שימוש בדימויים כגון סירוס ועקירת עיניים. התיקון הכללי המוצע בתקס"ו נושא אופי שונה לחלוטין. הוא קורא לאדם להתכוון למעלות העליונות ולפנות לדברים המרוממים את הדעת והמוחין, ומתוך כך התנהלותו בפרטים תתעלה ותיתקן מאליה" (עמ' 129, ומומלץ לעיין במאמר כולו). גם כאן הרוח הנושבת היא רוח של הישארות בעולם ותיקון.

מקומה של הפסקה "אחד היה אברהם" בספרו של ר' נחמן איננו מקרי: היא נתונה בין החלק הראשון בליקוטי מוהר"ן (שפורסם עוד בחייו של ר' נחמן), לבין החלק השני של אותו ספר (שפורסם לאחר מותו), ומעליה מתנוססת הכותרת: "השמטה". לדעתי מיקום זה הולם במדויק את התוכן של הפסקה: מצד אחד זוהי פסקה שר' נחמן חייב להגיד אותה, היות והוא מרגיש את התחושה החזקה הזאת של הרצון לעבוד את ה' כאחד ממש, כיחיד בעולם. מן העבר השני זוהי פסקה רדיקלית מאוד שעשויה להוציא את האנשים מהעולם האנושי, ולא בטוח שר' נחמן חפץ בכך. הפיתרון הוא לא להכניס אותה ממש לספר, אלא לשים אותה בין שני החלקים ולהודיע לכולם: "השמטה" – השמטנו את זה מהספר אבל אנחנו עדיין רוצים שתקראו ותשימו לב לזה.

ב.      ה"שפת אמת" ור' ישראל מרוז'ין לא נותנים לי לפרוש מהעולם הזה

"ברש"י: "לְךָ" - להנאתך ולטובתך כו'. אף כי צוהו השי"ת ללכת ולהניח הכל לא יעלה על דעת אדם לומר כי צוהו השי"ת להיות נפרש מעוה"ז. רק אדרבא להמשיך קדושתו ית' בכל מעשיו. וזהו לך לך כענין שכתוב והחיות רצוא ושוב. פי' שכל דבר השגה צריך האדם להכניס בעומק לבו ושיתפשט נקודה זאת בכל מעשיו ועי"ז הוא מתקיים. והבן זה מאוד [ונראה לי שמזה יצא לאברהם אע"ה ליקח ביתו ואנשיו אתו כמ"ש ויקח כו' כנ"ל]:" (שפת אמת, פרשת לך-לך, תרל"ד).

ה"שפת אמת" אומר כאן, כי הציווי לאברהם – לפי הבנתו של רש"י – הוא ללכת דווקא אל ההנאה והטובה – המייצגים את העולם הזה (הרצון אל העונג ואל ההטבה האישית), ושם לעבוד את ה'. ה"שפת אמת" מתנגד לתזה שמציב ר' נחמן, ושהוא עצמו מכיר באפשרותה: "לא יעלה על דעת אדם לומר כי ציווהו השי"ת להיות נפרש מעוה"ז" – כלומר: יש אנשים כמו ר' נחמן (ובגרסא קיצונית יותר זוהי הדרך של המזרח) שמציעים להיות נפרשים מעולם הזה, אולם זוהי אינה דרכו של אברהם.

הקב"ה קורא לאברהם ללכת דווקא אל העולם הזה, ולהכניס בו את ה"נקודה הזאת" – את ההבנה בדבר האלוקות, את ה"רצוא".

ר' ישראל מרוז'ין אומר דברים דומים, אך מדגיש את ההכרחיות והכורח של העולם הזה:

"...דזהו שאנו אומרים אלוקי אברהם, היינו שגם בדברים ההכרחיים שאדם מוכרח לבוא להן, כגון ממון ובנים, צריך שיהיה בו גם כן אלקי אברהם, ועל ידי כך לעשותם לשמו יתברך, ולהכניס בהם כוונת ה' יתברך" (עירין קדישין, פרשת לך לך, ד"ה ויאמר ה' אל אברם)

כלומר – גם בדברים שאתה חייב לעסוק בעולם הזה – פרנסה, משפחה וכד' – תכניס את הקב"ה.

ה"חיי שלמה" ממשיך את דבריו של ר' ישראל מרוז'ין, ואומר כך (הדברים נאמרו ביארצייט של ר' ישראל מרוז'ין, ג' חשוון תשכ"ז):

"להאדם בעולם, גוף שביסודו הוא ארציות, חומר גשמי, ומראשית צעדיו מתחילה דרכו בארציות זו. והציווי הראשון מאת הקב"ה לאבינו הראשון אברהם אבינו, וזה ציווי לדורות יבואו: "ויאמר ה' אל אברם" הליכתך בעולם מתחילה בחומר בארציות, ולכן "לך לך מארצך" מארציות שלך, מהחומר, מהאנוכיות, "וממולדתך ומבית אביך" אשר שם היה כולו חומר, כולו אנוכיות כולו אליליות, אלו הן הנקודות המתלוות לכל אדם מהתחלת דרכו בעולם הזה.

אבל אומר לו הקב"ה: "אל הארץ אשר אראך", כלומר אין מנוס בעולם הזה, בעולם הגשמי, מהחומר הארצי גשמי, שהוא – כמו כל חומר גלמי – ביד היוצר, וצריכים לעבדו...כך גם האדם כשהוא לעצמו, הוא נוצר על ידי הבורא ברוך הוא מחומר בשר ודם כמו שהוא נקרא, ואין מנוס מזה, וגם אין צריך לרצות שיהיה אחרת, כך הוא נוצר, ולכך הוא מיועד, אבל בו נתן היוצר כל גם נשמה..."

כלומר – הדרך לעבוד את הבורא היא דרך הגוף האנושי, דרך העולם הזה, "וגם אין צריך לרצות שיהיה אחרת", אבל ברקע הדברים נשמע גם האילוץ שבדבר, והרצון המובלע לנסוע עם ר' נחמן, לבד, לארץ ישראל.

בדרך הזאת יש הרבה יישוב דעת. הפעולות הרגילות של היום-יום: העבודה, המוסך, המטבח, יכולים לעלות קומה ולהיהפך לחלק אינטגרלי מעבודת ה' אם הן נעשות בצורה הרצויה, בכוונה הרצויה. אין פה קריאה לברוח מכל זה אל ההתבודדות ביער, אלא אדרבה, קריאה למצוא דווקא בהן את הדרך אל הבורא יתברך.

סיכום ביניים

ניתן לכנות את שתי הדרכים הללו בכינויים "רצוא" ו"שוב": ר' נחמן מדבר על הריצה חסרת הגבולות האנושיים אל האל, ואילו ה"שפת אמת" והריז'ינר משכנעים אותנו להישאר דווקא בעולם האנושי ולמצוא בו את האל.

אישית אני חש ששתי התנועות הללו חיות בי יחד. החיים הרגילים מתנהלים בהם ב"שוב" של העולם הזה, אבל הקריאה ל"רצוא" אל האל שבה ומכה בי מפעם לפעם (ואם לא שמתם לב עד עכשיו – אז כל הבלוג עוסק בזה J ).

ג.       אדמו"ר הזקן רוצה שנהנה

הנה אברם הוא השכל הנעלם מכל רעיון א"ב ר"ם וצ"ל בבחי' גילוי דהיינו להיות סדר השתלשלות מבחי' חכים ולא בחכמה ידיעה בבחי' ירידה ממדרגה למדרגה עד סוף כו' והתכלית הוא להיות גילוי בבי"ע ג"ע עליון ותחתון תענוג הנבראים שיוכלו לקבל גילוי התענוג כו'. וזהו ענין חסד אתגלי בפומא דאמה להיות גילוי ההשפעה בבחי' התקשרות והוא יושב פתח האהל כו'. אך גילוי זה הוא ע"י צמצומים והעלם בחי' חשך דיצחק ויהי ערב ויהי בקר יום א' כדי להיות בחי' יש ובו יהיה יום אחד המשכת אחד שיהיה היש בטל דהיינו שיהיה בחי' יש ובטל כו'. (תורה אור, תחילת פרשת "לך לך")

דבריו של אדמו"ר הזקן כתובים בטרמינולוגיה לא פשוטה, אנסה לתרגם אותם כפי ששמעתי מהרב דניאל:

אברם מצוי באור כשדים בצורה נסתרת. הוא מכיר שם את בוראו, מבין כי עליו לעבוד את ה', אך איננו נחשף ואיננו מגלה זאת החוצה. ה' קורא לאברהם לצאת החוצה, ללכת בעולם, ויתרה מזאת, כדברי רש"י: ללכת דווקא אל ההנאה והטובה שלו ושם לגלות את ה'.
לך אל ה"לְךָ" שלך, אל העצמיות שלך, ודווקא שם נראה אותך עובד את ה'.

"רבי ברכיה פתח לריח שמניך טובים אמר ר' ברכיה למה אבינו אברהם דומה לצלוחית של אפרסמון המוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זוית ולא היה ריחה נודף כיון שהיתה מטלטלת היה ריחה נודף כך אמר הקב"ה לאברהם טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם." (ילקוט שמעוני, בראשית יב, רמז סב)

מה רע לו לבושם? הוא נמצא בתוך הבקבוק ומריח טוב. אבל במצב הזה אף אחד אחר לא יכול להריח אותו, ליהנות ממנו. כדי להתגלות בעולם, להפיץ את הריח, יש להתיז את הבושם בחוץ, ולא סתם על הבגד, אלא במקומות המסריחים – מצרים, סדום, גרר, חברון החיתית. אברהם נקרא לצאת אל העולם, והוא אכן עושה זאת: מתמודד עם רועי לוט, מנהל מלחמה עם חמישה מלכים, עומד בקשר עם מלכי האזור (פרעה, אבימלך, מלכיצדק), עוסק ברכש נדל"ן. אבל שלא כמו הדברים שאמרנו קודם בחלק ב' – אין המדובר רק באילוץ של הגוף האנושי – יש פה אמירה אחרת הגורסת כי האלוקי מתגלה דווקא דרך האנושי – דווקא דרך ההנאה והטובה, דווקא דרך המשא ומתן והמלחמה.

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: (ישעיהו נא, ב)

מה רע לו לאחד? (וכמובן שזה אותו: "אחד היה אברהם"). כשיש אחדות הכל נהדר. הבעיות מתחילות רק כשיש פיצול, כשיש שתי דעות, כשיש שתי דרכים, כשיש שני בני זוג (זוכרים את עץ הדעת טוב ורע?). אבל כשיש רק אחד שום דבר לא יכול להיוולד, שום דבר לא יכול לצמוח. הדבר שהכי קשה לאחד הוא להתפצל, להתרבות. אבל הקב"ה רוצה שריחו של אברהם יצא לעולם, ובשביל זה: "וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".

וזה לא פשוט לאחד להתרבות, זה לא פשוט להפוך מרווק לנשוי, זה לא פשוט לצאת מעולם אידיאי ותיאורטי לעולם המעשה. אבל בלי המעבר הזה – אין כלום.

משל למה הדבר דומה?

תארו לעצמכם שיש לי רעיון חדש לסטארט-אפ. אבל, זה עדיין טרם המחשבה הברורה, זה מעין ניצוץ ראשוני ובהיר ("אחדות פשוטה"). בניצוץ הזה טמון הכל – יש בו את הרעיון, הביצוע ואפילו את המחשבה הלא מבוררת על ההצלחה למכור אותו ולעשות אקזיט נאה.

אבל כדי שניצוץ הזה יתממש הוא צריך לרדת לעולם – והירידה מתבטאת במחשבות (איך לעשות, עם מי, מתי), בדיבור (יצירת קשר, חשיבה משותפת, מו"מ) ובמעשה (תכנון, בנייה, ייצור, מכירה).

[בתרגום לטרמינולוגיה חב"דית – אלו לבושי הנפש].

ופה טמונה הנקודה החשובה: כל מחשבה, דיבור ומעשה מצומצמים ביחס לניצוץ הראשוני – הם לא מכילים את כל הדבר הזה, אלא רק חלקים ממנו. הצורה בה אני צריך לייצר את השבב שמרכיב את החלק המסוים שיודע לעשות 0/1, היא כה קטנה ביחס לדבר האדיר הזה ששוכן בניצוץ הראשוני של ההמצאה. אבל בלעדיו הניצוץ הזה לא שווה כלום – כי הוא לא בא לידי ביטוי בעולם.

בשלב הראשוני אברם – הוא האב הרם – האבא הראשון של המחשבות ששוכן למעלה. אבל כדי לרדת לעולם, לחולל בעולם משהו חדש של אמונה בקב"ה, הוא נקרא לרדת למטה, והדרך למטה עוברת דרך הצמצומים.

אבל אם מסתכלים על זה מן העבר השני: כל צמצום, כל חלק קטן במכונה, הוא ייצוג של האינסוף, של השלם. הוא המימוש שלו במציאות.

[המילים מצמצמות את האינסוף של הרעיונות הגדולים שמתרוצצים אצלי. לעולם לא אצליח להגיד ולכתוב כל מה שכיוונתי. אבל כל דבר שאני כותב מאפשר להעביר את זה הלאה אליכם הקוראים, מאפשר את הקשר, מאפשר את המימוש במציאות.]

כשאני לומד את הדברים הללו בשנה האחרונה אני מגלה שהם נותנים לי הסתכלות חדשה על חיי היום יום ועל ההלכה. יש כוח מאוד גדול באמירה שהאינסוף מתגלה דווקא ע"י הצמצום, שבמידה רבה משחרר את התסכול מאי האפשרות לגעת באינסוף ולהישאר דבוק בו. הקב"ה מעריך את הצמצומים שאני עושה, את המעשים שלי (כך אדמו"ר הזקן קורא את המצוות, ראו פרק ד' בתניא). ולגבי ההלכה – נראה לי שהסתכלות כזאת פותחת פתח אחר להסתכלות על כל הפרטים והדקדוקים: הרעיון הרוחני האדיר הטמון במצווה, יכול לבוא לידי ביטוי אמיתי במציאות רק אם יעבור את הצמצום וההתפרטות.

[ואם אתם מתעקשים על תרגום לספירות: כדי שהכתר יתגלה במלכות הוא צריך לעבור את כל הספירות שבדרך].

סיכום

חלק א' – הצמצום רוצה לאינסוף.

חלק ב' – האינסוף מתגלה בצמצום, מה לעשות.

חלק ג' – האינסוף מתגלה בצמצום, איזה יופי!

ומה יהיה פרק ד'?

ניפגש בהמשך המסע.