רגעי המעבר בין הערות
לשינה הם רגעים מפחידים. האדם שבמהלך כל היום פעל, עשה, דיבר והיה ערני ובמלוא
כוחותיו, עומד להפוך עוד רגע לגוף דומם, פאסיבי וחסר שליטה. אפילו מחשבותיו כבר לא
יהיו תחת שליטתו, ומי יודע מה יצוץ בחלומותיו, מה יאמרו שפתיו מתוך שינה ומה יפלט
מגופו ללא שליטתו?
אולם העדר שליטה זה,
שהוא למעשה נסיגת האנושיות הפועלת, הוא בדיוק הזמן בו מתאפשר גם מגע עם האלוקי.
הנשמה עולה מעלה, להתאחד עם מקורה האלוקי, ולהיאחז בצרור הנשמות, והחלום טומן
בתוכו גם פתח לקשר עם התת-מודע האלוקי – 'חלום - אחד משישים לנבואה' (ברכות נז:).
קריאת שמע שנערכת
דווקא על המיטה, היא התכוננות והכנה למסע הזה, ובקשה לשמירה והגנה, תוך הבנה
שהויתור על האנושי ואובדן השליטה טומן בתוכו סכנה.
הקריאה: 'ה' אחד'
מפנה אותנו אל האלוקי, היחיד ומיוחד, מקור הכל. אנו מכוונים להפוך לחלק מאותו אחד,
להיכלל בו, להיבלע בו. עוד רגע נירדם, ונחזור להיות אצלו.
ואנו מוכנים למסור
אליו – את לבבנו, את נפשנו, את כל מאודנו.
ולאחר קריאת שמע שעל
המיטה, מגיע המוות של האנושי: 'ואין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר
קריאת שמע שעל מטתו, אלא יישן מיד, שנאמר: אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה
(תהילים ד, ה)' (רמ"א על שו"ע או"ח רלט).
אולם לצד זאת אנו
פוחדים להיבלע ולהעלם שם. אנחנו רוצים גם לקום בבוקר, במלוא כוחנו, בהדר
אנושיותינו, ועל כן מיד אנו קוראים לכל הביטויים של ההופעה והגילוי להופיע:
'ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד' - ברכת הריבוי והקריאה בשם ייחודי, העיטור בכבוד וגילוי המלכות, וכל
אלו – במקום ובזמן.
ויותר מכך, לאחר
שפנינו אל ישראל אבינו, בקריאה: 'ה' אלוקינו ה' אחד', אנו פונים עכשיו אל המלאך
השומר עליו, ומבקשים במילותיו את המשך אותו ריבוי אנושי והתגלות ופעולה בעולם:
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים
וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב
בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
איננו רוצים למות,
אנו רוצים לחזור לכאן, לארץ. אנו מבקשים את המיתה המתרחשת במיטה, כדי שנוכל להטען
בכוחות ולשוב.
תודה על הדיוק !
השבמחק