(לא שהחיים היו מושלמים אז, או אי פעם, אבל פעמים רבות אני חוזר
בדמיוני אל אותה נקודת גן-עדן אבוד שבזמן, במחצית
הדרך של שנותיי, רגע לפני המפץ הגדול. אל הנקודה הזאת של יום הולדת 17. ספטמבר
2000. של נעורים ושל חיים מלאי אופק, של תמימות ראשונית ומתוקה, רגע לפני שעוד
ועוד חתיכות החלו להתנתק מהפאזל ולמות. הרבה עסקתי ברגע הזה, ובתקופה הנוראית
שהיתה לאחריו ('חברים
מהדם'). עבר מאז המון זמן, הספקתי כל כך הרבה וכל-כך מעט. צברתי חוויות
וילדים, תפילות וצעקות, ימי מילואים ושנות קבע, מלחמות ושמחות, אישה, תואר, בית.
אבל הרגע הזה לא מרפה ממני. דורש ממני לשוב אליו ולמשמש בו שוב. אולי אמצא בו עוד
איזה הסבר נסתר, מעט נחמה, זיכרון מתוק בפה.
אולי אחזיר אותם לרגע שוב אלי.)
הכל עמד להתפוצץ.
ירדתי מהאוטובוס, בערב יום הולדתי ה-17. יריות נשמעו מאחוריי.
קולות זרים, שיהפכו עוד מעט להיות מוכרים ורגילים (ופעם אחת הגיע קליע אל דלת העץ
במרפסת של זאנה. ר' מהסניף התגייס למגלן, ושנה וחצי אח"כ מצא את עצמו בעמדה
100 מטר מהבית שלו).
הלכתי הביתה, חולף בדרכי ליד הבניין בו גר בועז.
הכל עמד להתפוצץ.
היו לי כבר חיים מלאים – תיכון עמוס, חברה חדשה, הדרכת משמרת
במד"א (לא לגמרי עיכלנו שהרגע התחילה מלחמה וששרפו בבקת"ב את האמבולנס
המפונפנן של בועז ברחוב סולטן סולימאן. במשמרת שם פגשתי את המתנדבת ט' לבית מזרחי, שתהיה לידידת נפש
שלי בשנים שיבואו), חניכים בבני עקיבא, טיולים בכל רגע פנוי, מיונים לצבא, ספרים
לאין סוף, שירים ראשונים שהחלו לבקוע מהפנקס.
והיתה גם את ש', שאחר כך גיליתי שיש לה קרובת משפחה ליד הישיבה בה
אלמד, שמאז שנולדנו באותו יום ממש – ז'
בתשרי, לא נפרדו דרכינו.
אבל הכל עמד להתפוצץ.
ירדתי מהאוטובוס, צעדתי לביתי, לחגוג את יום ההולדת.
מה ידעתי אז? מה ידענו?
הייתי לא רע בסטנגה, אבל אשר היה
מכפכף את כולנו עם ההתלהבות שלו.
הייתי מדבר עם זאנה
פעמיים שלוש בשבוע – על החניכים שלנו בבני עקיבא (וביניהם - אפרים ורפאל, אחיו
התאומים הקטנים, ושחר נגארי),
על הלימודים (אביעד
למד איתו בכיתה), על החיים. כמה שהיינו הפכים, ככה התחברנו לעיסה דביקה.
ועם ניומן
הייתי צוחק בכל מפגש בבית ספר. (עשינו סקר בסוף י"ב. יותר מחצי מהשכבה לא
ידעה מה השם הפרטי שלו. בקורס קצינים, חודשיים לפני שהוא נהרג, מצאתי את עצמי
מנווט עם מעיין).
אופיר
כדרר בלי סוף על המגרש שנבנה לזכר אחיו שנפטר ממחלה.
ופעם אחת נעמדתי מאחורי פיקאר,
במגרש הכדורגל של בית הספר, והרמתי את הכיפה שלו, וצחקתי על ניצני הקרחת שבפדחתו.
והנהנתי לשלום מתוך היכרות קטנה לאריק,
בכל מפגש ביננו במד"א (א' שהדריכה איתי את המשמרת היתה שכנה וידידה שלו).
ונסעתי בלי סוף בקו
32.
והלכנו כמעט בכל מוצ"ש למדרחוב – לשתות שוקו ב'תמול שלשום' או
סתם להסתובב באזור בית העמודים.
ידענו הכל.
היינו חזקים וחצופים ובטוחים ושיכורי כוח של רישיון נהיגה חדש ועליות
מתח.
המורה תמר
ערמוני הקסימה אותנו והוליכה אותנו בשבי הספרות והשירה.
חגגנו את סיום התיכון בשחייה בעירום בים, ובטיול באאודי 80 הישנה של
ההורים של אוריאל לגולן. שער פטמה כבר היה סגור, ועשבים החלו לעלות שם. ראינו שלט:
'שטח צבאי סגור' באחד משבילי העפר ליד רג'ר ושעטנו קדימה, עד הגדר.
ידענו הכל.
ורגע לפני שהשנה הזאת נגמרה לגמרי, כמה ימים אחרי הזוועה של סבארו, פגשתי
את דוביה (אמא של שמעון, חברי
אוהד הפועל) בשופרסל של גילה. ודיברנו על כך שאני הולך ללמוד במעלה גלבוע, מטר
ליד הפיגוע שהיה בשבוע שעבר במירב, וששמעון הולך לעצמונה.
נשמנו עמוק, כמו שאומרים: 'עד שתגדל כבר לא יהיה צבא' ולא מאמינים בזה
לרגע.
אבל נשמנו עמוק.
ומה כבר ידענו.
הגעתי הביתה. אמא הכינה לי עוגת יום הולדת קטנה ובירכה אותי: 'ישמרך...יאר...וישם
לך שלום'.
והשנים האלה החלו להתקדם לכיווני, יום אחר יום, שם אחר שם.
(אני כל הזמן מרגיש כמה המלחמה הזאת מדוברת ומוכחשת בו זמנית. אמנם
כתבו עליה ועסקו בה ועד היום, אבל אני לא משוכנע שמבינים כמה היא עיצבה אותנו, כמה
היא פגעה בנו – בהתמשכותה, בשלל המעגלים בהם היא חבטה. התקופה הזאת הותירה בי את
רישומה באופן כה חריף, שמתחשק לי בעת ובעונה אחת למחוק אותה ולחזור אל אותו רגע,
אל אותו יום הולדת 17, אך גם לא לוותר על כל פרט בה, כל אבן וכל צלקת, שגם הם הפכו
אותי למה שאני היום.
'אני לא זוכר', כך אמר לי פעם מישהו, 'אני פשוט לא שוכח'.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה