אמלק:
לפני שנה נפטר רבי ומורי – ישראל בן שלום. במוצאי יום העצמאות האחרון
קיים בנו ואחד מממשיכי דרכו 'טיש' לזכרו. אני מנסה לבחון את הדברים הן מזווית
אישית (בחלק השני), והן מזווית קצת יותר תיאורטית (בחלק הראשון).
מאחר והוא היה רבי – יתכן וחלקכם ימצא את הנאמר צבוע הגיוגרפית, ועדיין
- אני כותב על מה שראו עיניי ושמעו אוזניי.
יעילות ואפקטיביות
מדע הניהול עוסק המון בשנים האחרונות בשאלת היעילות
מול האפקטיביות. כלומר: יכול להיות מפעל שתהליך הייצור שלו יעיל ביותר, באופטימיזציה
מלאה, ללא בזבוז ועיכובים, אך הוא מייצר מוצר לא רלוונטי בכלל, ולא מצליח למכור
אותו (אפקטיביות אפסית).
תחשבו על נוקיה רגע לפני המעבר לסמארטפונים.
בעולם התעשייתי הישן, בו השינויים בשוק ובטכנולוגיה היו איטיים יחסית,
היתה חשיבות גדולה לתהליכים של שיפור יעילות הייצור, אופטימיזציה של שרשרת הייצור
וההפצה, והמון עבודה ליועצים
ארגוניים ולמהנדסי תעשיה וניהול שעזרו לשפר תהליכים אלו.
אלא שהעולם השתנה – גלובליזציה, שינויים טכנולוגיים מפליגים ושינויים
סופר מהירים בשוק, גרמו לכך שלא מספיק שתהיה היצרן הכי יעיל בשוק, אלא אתה
חייב להיות היצרן הכי אפקטיבי בשוק – ולצורך כך אתה חייב להבין את השוק, את
ההשתנות, את הטכנולוגיה – ומכל אלו יחד ליצור את האפקט שאתה רוצה לייצר (לחדור
לשוק מסויים, לפלח צרכנים, להיות חדשן טכנולוגי) וכאן הצטרפו לתמונה היועצים
האסטרטגיים.
הדבר הכי כואב בנקודה הזאת, היא ההבנה שאתה יכול להיות הכי יעיל במה
שאתה עושה, ועדיין בשורה התחתונה – לפשוט את הרגל, פשוט
כי העולם השתנה ברגע אחד.
גם בתקופת הצבא – בה עסקתי לא מעט בשיפור וייעול של תהליכים סדרתיים –
היו כמה רגעים בהם הבנו (ותודה לשפירא) שלא חשוב כמה יעילים נהיה, כל עוד לא נצליח
לפצח את נוסחת האפקטיביות, הרי שאין בזה שום טעם.
---
מבחינתי הרב ישראל היה בעיקר מופת של הבחנה בין עיקר לטפל, ושל עשיית
המעשה הנכון בזמן הנכון.
הוא היה מופת של אפקטיביות ולא של יעילות.
למה אני מתכוון?
השאלה שהעסיקה את הרב ישראל, שעליה הוא דיבר בכל עת (גם מתוך שינה),
היתה כיצד אנו מביאים לגאולה? כיצד אנו מגיעים לימות המשיח בתקופה שלנו, של עם
ישראל השב לארצו ובונה אותה?
כשבנו הושע שאל אותו פעם האם מדינת ישראל היא 'אתחלתא דגאולה', הוא
ענה לו שזה תלוי בנו. אנחנו יכולים להפוך אותה לאתחלתא דגאולה, ואנו יכולים לחרב
אותה ולהביא לגלות שלישית (ולא בכדי כתב על כך תלמידו אריאל
פינקלשטיין).
ובכל נקודה מימי חייו בחר ישראל לעשות את המעשה הנכון שנראה היה לו
באותו רגע שיוביל לגאולה, גם אם בעיניי סביבתו זה נתפס כמעשה טירוף, כפירה או סתם
סטייה מדרך הישר. כך היה בן האדמו"רים מדריך בשומר הצעיר ברומניה, לוחם
בפלמ"ח, ממקימי רשפים ומזכיר הקיבוץ (השמועות אומרות שכמעט והפך למזכ"ל
השומר הצעיר), רפתן, ד"ר באוניברסיטה וראש ישיבת הסדר ('אתה חייב לכתוב את
הביוגרפיה שלך כי אף אחד לא יאמין שבאמת היית', אמרתי לו פעם. והוא צחק ואמר שרק
למי שמשעמם יש זמן לכתוב אוטוביוגרפיה).
למי שתופס את הדתיות כשמירה 'יעילותית' על המצוות, הרי שמסלול חיים
מעין זה מעורר תהיות רבות:
"הם הצטרפו לקיבוץ רשפים שבעמק בית
שאן, שהשתייך לתנועת 'השומר הצעיר' ושם גם נולדו שניים מילדיהם. ישראל השקיע את כל מאודו בעבודתו כרפתן,
ובזמנו הפנוי עסק ביחידות בלימודי קודש ובמדעי היהדות. על 'תקופת רשפים' בחייו של
בן-שלום סיפר לי עמיתי המנוח,
ההיסטוריון פרופסור משה גיל, שבאותן שנים היה גם הוא חבר בקיבוץ. דעת
לנבון נקל, שחיים אלה לא היו חיי תורה וקיום מדוקדק של מצוות בין אדם למקום." (מהספד של
אחד מעמיתיו, ההדגשה שלי. ראו כאן)
אולם בראיה אפקטיבית – בתפיסתו של הרב ישראל אין כל משמעות וחשיבות
ל'קיום מדוקדק של מצוות בין אדם למקום', אם קיום שלהם – כפי שמתבצע לדוגמא בחברה
החרדית, ממנה צמח, אליה היה קשור, ואותה ביקר בחריפות – לא מוביל לקיום המצוות
שבין אדם למקום, שהינם בראש ובראשונה "ואהבת לרעך כמוך', ובפירושו של הבעל שם
טוב – 'לבל ידח ממנו נידח'.
ולכן ברור שהמעשה הכי דתי ויהודי שצריך לעשות בשנת 1948, הוא להצטרף
לקיבוץ חילוני חלוצי ולמצוא שם את עם ישראל.
הרב קוק החליף לרגע
את מחלצותיו לבגדי חלוץ עובד, הרב ישראל עטה עליו את בגדי הרפתן עשרות בשנים, כחבר קיבוץ.
הוא לא היה רפורמי וגם לא נוצרי. כשהכרתי אותו הוא קיים את כל המצוות
בהידור, ומדרך הקיום אתה למד שהוא לא "חזר בתשובה" /"חזר לדרך
אבותיו", אלא שהבחירה שלו לגור בקיבוץ של השומר הצעיר – על המחירים ה'דתיים'
שנלוו לה, היתה בחירה מודעת מתוך הרצון לקיים את דבר ה' ולהביא לגאולה.
אמנם בערוב ימיו הוא חזר ללבוש המסורתי – בשבתות ובטישים, וביטא בכך
את הקשר העמוק והבלתי מתפשר למסורת אבותיו, אולם האם לבישת השטריימל והקולפיק
בטישים היתה הביטוי העליון לעבודת ה' שלו? מסופקני.
"כשאדם נעשה
למנהיג מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים, בית מדרש
וחדרים שולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי ואחד נעשה משמש וכיוצא בזה, ומה אתה סבור
עושה השטן באותה השעה, יושב במנוחה? לא ולא! הוא מתגנב וחוטף את הנקודה הפנימית, ומשאיר את כל השאר על מקומו. והגלגל ממשיך להתגלגל ורק הנקודה הפנימית
חסרה" (מובא בשם הרי"מ מגור, וי"א מפי ר' שמחה בונים מפשיסחא)
אחד הפחדים הגדולים
שלי בקיום מצוות הוא ליפול ליעילות ולא לאפקטיביות. וקל מאוד ליפול ליעילות של
עבודת ה', לטכנוקרטיה ואופטימיזציה של קיום
המצוות, לפלפול עקר בדברי תורה.
כמה קל להקפיד בליל הסדר על אמירת כל ההגדה, שתיית שיעור חזו"א
של ארבע כוסות ואכילת כזית מצה במידת נפח, וכמה קשה לייצר ליל סדר שיש בו שמחת החג
וחוויה משמעותית של סיפור והגדת יציאת מצרים לילדים ולכל הנוכחים.
ואת זה אני מנסה לקחת ממנו. את השאלה מתי קיום המצוות גורם להפך הדבר,
לשאול תמיד את מה המעשה הנכון לעשות כרגע, כדי להביא את הגאולה.
הדור הבא
טיש היארצייט, ביום ה' שעבר, מוצאי יום העצמאות, היה עוד נקודת ציון
משמעותית בדור הבא של החסידות הנושנה-חדשה הזאת – הושע.
האדמו"ר החדש כבר נולד בארץ ישראל, בקיבוץ של השומר הצעיר. הוא תת-אלוף
בצה"ל שדובר יידיש שוטפת, לוחם נועז בגולני ופעיל חברתי שפועל בפריפריה החברתית ובשבר
הדתי-חילוני קרוב ל-30 שנה, אדמו"ר ללא תואר רב, מרגיש בנוח במדי ב' ובשטריימל באותה
מידה.
ובטיש – מעבר
לדיבורים המרגשים ולמסרים המחודדים שתובלו בקצת ז'רגון צבאי, ומעבר לשטריימל, לגפילטע-פיש ולחלת
ויז'ניץ, בלט לאוזנינו ניגון והמנון, שהושר לא בסוף
הטיש, אלא ממש באמצעו:
"עתה הם עולים וצומחים", ופרק חדש במסורת ישנה הולך ונבנה
למול עיננו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה