'ואנחנו לא נדע מה נעשה' - על נפילת אפים

"הסיבות להוצאת תחנון היו מגוונות. גם בגלל האריכות וגם משום שהיה בה מעין השתפכות וחוסר אונים והנמכת קומה. זה לא כל כך התאים בזמנו לרוח האופטימית והנבואית של התנועה הרפורמית" (הרבנית הרפורמית אלונה ליסצקי, כאן)

"ואומר שליח ציבור: 'ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עיננו' והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו...ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים: 'ואנחנו לא נדע'." (טור אורח חיים סימן קלא)

התפילה נעה בין הקוטב בו האדם מתמלא בכוחות וביכולות, בברכות ובאנרגיה, בזקיפות ובעוצמה (ברכות השחר, פסוקי דזימרא, תפילת עמידה, אשרי), לבין הקוטב בו האדם מכיר בשפלותו למול עוצמת הבורא, מבקש להתדבק בבורא עולם – גם במחיר הויתור על עצמיותו, ומבקש רחמים וחסד מהאל הכל יכול (קורבנות, קריאת שמע, נפילת אפיים).

העוצמה של התפילה נובעת מהיכולת לנוע בין שני הקטבים הללו – כי אם לא תהיה מלא בכוחות, מה תוכל לתת ל-אל? , ואם לא תביע את אפסותך, איך תוכל לבקש משהו מהמלך?

הקושי של האדם המודרני להכיר באפסותו – כפי שמובע בנוסח הרפורמי למעלה – הוא קושי מובן. אנחנו טסים לחלל ומרפאים מחלות, 'yes we can do' , אולם נפילת אפיים מבקשת להזכיר ולהנכיח את רגעי האפסות, את רגעי חוסר האונים: 'עשינו כל מה שיכולנו, התפללנו בכל הדרכים שאנו מכירים, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי אליך עיננו'.

וברגע הזה בו מופנות עיננו מעלה בתחינה,

יכולים שערי השמיים להיפתח.