את הקטע הזה כתבתי כבר
לפני כמה שנים. עד עתה הוא לא פורסם.
הוא מתעד מסע שערכנו
– שני חבריי ואני – קצת לפני ההתנתקות.
עידכנתי את השורות
האחרונות.
---
זה היה מסע פרידה.
ידענו זאת.
התכוננו.
היינו מפוכחים,
מציאותיים. שלושתינו.
עמדנו ליטול בזה
חלק.
הכרנו את הנושא
מקרוב – לא רק דרך התקשורת.
במידת מה היינו,
ועודינו, קצותיה של המפה. אולי לא קצוות ממש, אבל אזורים שונים.
אני הייתי החוט
המקשר – מן העבר האחד עמדה לה א':
חילונית, עולה
ותיקה, טיילת מנוסה, קצינה.
מן העבר השני עמד
י':
דתי, ביקורתי, כותב
בחסד, סמל בקורס.
ביניהם עמדתי אני:
דתי, יוצא ישיבה,
קצין.
בינה לביני חיברו
עוד בתיכון אהבת טיולים שהפכה עם השנים לחברות עמוקה שהוליכה לדיונים אין ספור
בנושאי עניין ומחלוקת. בצבא שירתנו יחד.
בינו לביני עמדה
חברות עמוקה ולימודים משותפים בתיכון ובישיבה. אהבת הכתיבה, ביקורתיות (שהפכה
פעמים רבות לציניות מצמיתה) ואובדן, דיבקו אותנו זה לזה.
צמחים מצהיבים חלפו
על פנינו דרומה.
עוד חבר אחד הצטרף
לנסיעה – רק ליתר ביטחון.
16-M.
בנוכחותו, הנסיעה
היתה מתוחה.
רצינו לראות
בעיניים.
הוא ואני כי הכרנו.
היא כי לא הכירה.
רצינו לחוש ברגליים
את החול, לנשום את הים, לפגוש באנשים, בדמויות, בסיפור.
לא להסתפק בפלקט
התקשורתי.
ורצינו להיפרד.
ממה שניתן היה
להיפרד ממנו, וממה שלא ניתן.
מי שיעביר את ידיו
החשופות על ציר הזמן של חיי יוכל לחוש כמה קווי שבר. נקודות בהן התנגשו לוחות
טקטוניים של האישיות בחיים.
הפיגוע במכינה
בעצמונה הוא אחד מהם.
יום חמישי בלילה,
אור לכ"ד באדר תשס"ב. אני יוצא משיעור מטלטל בישיבה, י' נמצא בביתו,
ואנחנו שומעים על הפיגוע.
ומגלים שאשר נפצע
קשה, ומעדכנים זה את זה בעוד פרטים, ואני בוכה ומתפלל, ואחרי כמה שעות י' מתקשר
אלי ואומר שאשר נהרג ואני קורס, והוא נופל אל הרצפה ובוכה כל אותו הלילה.
וביחד בלוויה מנסים
לתמוך זה בזה, ובדרך למטה אל הקבר, גופינו חבוקים זה בזה, נפרדתי וחזרתי מעלה אל
הלוויה הבאה.
ארבעה חברים איבדתי
בפיגוע הזה. לא הראשונים, ולצערי גם לא האחרונים שעזה גבתה ממני.
אז נסענו להיפרד.
רגע לפני שהמצור על
הגוש התחיל.
כמה חודשים לפני
ההתנתקות והגירוש.
באנו בשעריו.
יורדים מירושלים,
מדרימים בצומת אשקלון, בטרמפיאדה של צומת סעד, במחסום הכיסופים, בגשר, בגפן,
בכניסה לגוש.
עוצרים בשירת הים.
נושמים את המלוח,
מרגישים את החול, מסתכלים אל בתי הארעי.
מנסה להוציא את
המצלמה והיא לא נשמעת לי. לא מסוגל לתעד, לא מסוגל לצלם.
עוד מבט אל המקום
וממשיכים הלאה.
עצמונה.
הולכים צעד אחרי
צעד. מראים ל-א', מסבירים:
כאן המחבל חדר, ופה
הוא הרג את אריאל וירה בערן, וכאן הוא זרק רימון ששרף את אריק והמוזיקה שלו בתוך
האשקובית, וכאן עמד הג'יפ, וזאת הדלת של חדר השיעורים, וכאן אשר רץ, ופה
נפל.
נצמדים
לכרונולוגיה, למקום, מצלמים בעיניים טוב-טוב.
פרידה היא הנקודה
ממנה אתה יודע שיישאר רק זיכרון.
המציאות הממשית
תיעלם, הדחפור ימחץ את הבית, החממה תפורק, חול יכסה את הכל.
אבל מהזיכרון אי
אפשר להיפרד (לפחות לא מרצון).
וכשאני כותב עכשיו
אני מרגיש את החול, אני טועם את הים, אני מחבק את אשר.
המשכנו לגני-טל. בן
דודי התחיל לפרק שם את חממות הפלפלים שלו, את בית האריזה שהקים.
לפלפלים זה לא
הפריע, תלויים להם שם בתוך החממה הלוהטת, מתפקעים. הם רגילים שמנתקים, ומייבשים,
וכותשים ומפזרים.
עוד משלוח עמד לצאת
לאירופה. יצואן מצטיין, רס"ן במיל', 20 שנה בגוש. הכל בעשר אצבעותיו.
במטבח של ביתם
ישבנו עם אשתו. סיפרה על היישוב, על הגוש, על תוכניותיהם. סיפרה שהיישוב חתם –
כיישוב – על הסכם עם המנהלת לפינוי מרצון. סיפרה שאין לאף אחד תוכנית בשבילם – לא
בתים, לא קרקע, לא חממות, לא תעסוקה, לא חינוך.
סיפרה באיפוק, ענתה
לשאלותינו. היה שם משהו מאוד רגוע ומאוד עצור. כמו אמת שכולם חגים סביבה בשקט, לא
להעיר אותה (דמיינתי אותה באמצע המטבח הנוצץ והממוזג עוצרת הכל, נעמדת וצועקת:
אנחנו מוכנים להתפנות, רוצים להיות בסדר עם המדינה, ומה היא מכינה לנו? איך היא
נערכת? כלום! קדחת!).
שתינו את השתיה
הקרה, בלענו את העוגה ואת מילותינו.
המשכנו.
10 ימים ביליתי
בנווה-דקלים, בקיץ שבין התיכון לישיבה.
באתי לעבוד בהדרכת
עזרה ראשונה. כשהציעו לי לעבוד שם הרמתי טלפון לבת-דודה של אמי. תבוא בשמחה היא
אמרה, ופתחה את הלב ואת הבית.
10 ימים ביליתי
איתם ועם ילדיהם, ומאז נקשרנו מאוד.
זה היה שבוע חם.
יותר מ-50 פצמ"רים נחתו ברחבי הגוש בשבוע הזה. מדי פעם היינו שומעים את
ה"פוף" של נחיתתם אל החולות. לא היתה אפילו אזעקה (הצבע האדום שאנו
חווים כאן בנתיבות מדי פעם, גורם ליותר נפגעי חרדה מאשר כל הרקטות יחד).
באמצע השבוע היו
חגיגות 25 או 30 לגוש. כולם נפגשו ליד האגם. היתה מוזיקה והיו נאומים וכשהזיקוקים
החלו – כל הילדים ללא יוצא מהכלל השתטחו על הרצפה עם ידיים על הראש או שרצו לחיק
אימותיהם וצעקו: "גשם סגול" (המקבילה דאז של: "צבע אדום"),
בעוד זיקוקים כחולים ולבנים עולים בשמי הגוש.
היו אלה עשרה ימים
מופלאים – עובד ומדגים בבוקר, חוזר לאכול צהרים בבית בת-הדודה ואז מבלה אחר צהרים
ארוך עם הילדים במשחקים, בסיפורים, בבריכה, בים.
הפכתי לבן בית אצלם
בקלות, בטבעיות, בפשטות, ומן הרגע הזה הפכתי – בצורה זו או אחרת – לבן בית בגוש.
ותהליך היציאה ממנו הפך עבורי למורכב הרבה יותר.
לא רק דם השארתי
מאחוריי בגוש-קטיף. גם זכרונות טובים של משפחה וחול וים וחופש.
הגענו לנוה-דקלים.
נכנסנו לבית בת-הדודה. בעלה והילדים היו למעלה. משפצים במרץ את עליית הגג, מכשירים
אותה לדיירים חדשים. יש מי שהאמינו וזרעו. הם האמינו ושיפצו.
עמדנו שם למעלה,
בעליית הגג החצי משופצת. בין דלי הטיח לפטיש הם דיברו על התחושות הקשות, על ההרגשה
שהמדינה מתנכרת אליהם, שהממשלה לא מקשיבה למאבק הכתום, שעתידם לא מעניין אף אחד.
הם נאחזו בעוצמה באמונה שזה לא יהיה, שהמאבק יצליח, שהם יישארו בבית שבנו במו
ידיהם.
אף תמונה לא צילמתי
במצלמה. לא יכולתי לתעד. רק הזיכרון תקתק לו במרץ: חוף הים, חממת הפלפלים, עליית
הגג המשופצת.
בדרך חזור דיברנו
מעט. י' ואני הרגשנו שהתחלנו להיפרד. א' אמרה שהצליחה לחוש את הפנים, את האדמה.
כמה חודשים אחרי,
קיץ, יום אחרי תשעה באב, פקודת ההתנתקות מחולקת בגוש. י' כבר השתחרר, אני לוקח
אפטר ואנחנו נוסעים לים.
לילה שחור, אנחנו
יושבים במים, קצת מדברים, הרבה שותקים, מנסים לעכל את הימים שעתידים לעבור עלינו.
למחרת אני חוזר
לצבא. א' ואני בחמ"ל, מתנתקים בגזרתנו. אני מקצועי, עושה את העבודה, נחנק
מבפנים, רואה את התמונות בטלוויזיה, מתהפך וממשיך לעבוד. מנותק. יהודה המנל"ח
עולה מולי בסטנטופון, אנחנו מתעדכנים ואני שומע מעין ציניות בקול שלו. רק כמה שנים
אחר כך אגלה שבזמן שהוא עסק בפינוי צפון השומרון, פינו את המשפחה שלו בגוש קטיף.
עצמונה פונתה
ונחרבה, גם שירת הים. בת דודתי ומשפחתה פונו למלון בירושלים שם יבלו את השנתיים
הקרובות עד שיעברו לקראווילה.
בן דודי ומשפחתו
פונו לבית הארחה שם יבלו את השנתיים הקרובות עד לקראווילה. באקט נוסף של אירוניה
יהיה זה י', שעובד באותה תקופה בהובלות, שיארוז ויוביל את ביתם אל מחוץ לגוש.
בשבוע הבא הם יחתנו
את אחרון ילדיהם.
13 שנים אחרי.
אני השתחררתי,
למדתי, הפכתי לאבא, ביליתי כמילואימניק את "עופרת יצוקה", ומאז חזרתי
לצבא וכבר "עמוד ענן", ו"צוק איתן", וגם השתקעות ובית בדרום
שעטף אותי אליו, ובלונים ועפיפונים.
בן הדוד ובת הדודה כבר
חנכו בתי הקבע שלהם. באנו לבקר, גם נשארנו לשבת. אחרי שנים של זמניות יש עבודה, יש
בית.
סוף טוב לא מכפר
בהכרח, בטח לא מונע זכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה