גימטריה (סיפור קצר)

לפני כ-15 שנה, במהלך ביקור ביד ושם, כתבתי את הסיפור הזה, שגם זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של 'מקור ראשון'.
ראשיתו של הסיפור נמצאת בגרעין של אמת אותו שמעתי מאבי, עליו הוספתי שכבות בדיוניות שכורכות יחדיו סיפור על שואה, דור שני, סדר למול כאוס, פרט למול אינסוף, ציונות וזכרון.
אני שייך לדור מוזר אך נוכח - דור שני וחצי לטרגדיה קולקטיבית, שלא עברה דרך סיפור שואה ישיר (4 סביי וסבתותיי עלו ארצה לפני השואה. סיפרתי עליהם כאן), אלא דרך עיסוק ולימוד וקריאה כמעט אובססיביים בנושא.
אני כבר לא בטוח שהמציאות שלמה וכיאסטית כמו סוף הסיפור, אבל כשלפני כמה שנים מישהו סיפר לי שהקריאו את הסיפור שלי באיזו הדרכה ביד-ושם, הרגשתי שעשיתי משהו משלי כדי שלא נשכח.

 ---

אבי סיפר לי פעם אחת שפגש במסגרת עבודתו אדם, ניצול שואה, עם מספר כחול על ידו. האיש ראה שאבא מסתכל על המספר, ואמר לו שכשהוא קיבל את המספר הזה באושוויץ, הוא חיבר את כל הספרות, וגילה שיוצא 18, ח"י. באותו רגע, כך הוא סיפר לאבי, הוא ידע שהוא יצא משם בחיים.

סבא אהב מתמטיקה. עוד באירופה שלפני הוא למד באוניברסיטה, והמלחמה אמנם הצליחה לעצור את הדוקטורט שלו, אך לא את אהבתו למספרים. כשהוא קיבל את המספר במחנה, על היד, בספרות כחולות, מדויקות, גרמניות כאלה, הוא ישר בדק מה התכונות שלו, ומה ניתן לעשות איתו. תוך שניה ורבע הוא גילה שאם מחברים את כל הספרות מקבלים את המספר 18, ח"י, באותו רגע, כך הוא סיפר לי שנים אחר-כך, היה לו ברור שהוא יצא משם חי.

אבא תעב מתמטיקה וסרב בכל תוקף ללמוד את לוח הכפל בעל-פה. עד יומו האחרון היה מחשב בקול ובאיטיות כמה צריכים הקונים לשלם עבור שלוש חבילות חמאה שכל אחת מהן עולה שני שקלים. את הפרות ברפת שלנו מיספר באלף-בית. א' היתה הראשונה, א"א היתה הבת שלה,

על ה' הוא דילג, י"ב היתה המניבה ביותר, ו-ז' היה, כצפוי, הפר.

אני אוהב מתמטיקה. המילה הראשונה אותה הוצאתי מפי לא היתה "אבא", אלא "אחת", ומיד אחריה באו "שתים", "שלוש", וכל היתר. סבא, שזיהה במהרה את הפוטנציאל שאמנם קפץ דור אבל התממש לבסוף, קפץ עלי כמוצא שלל רב, ועוד בטרם הגעתי לגיל שלוש כבר הספיק ללמד אותי משוואות בנעלם אחד. אבא שנבהל מכך שעולם המספרים משתלט עלי כמו על סבא, שלח אותי מיד אל הרפת ללמוד את האלף-בית. התברר שגם עם אותיות אני מסתדר לא רע, ועד תחילת כיתה א' כבר הספקתי להגיע לאות ש' באנציקלופדיה העברית. בגיל ארבע וחצי, בניסיון לחקור את גבולות האינסוף התחלתי לספור מאחת והלאה. כשהגעתי לחמישה מיליון, תשע מאות תשעים ותשע אלף, תשע מאות תשעים ותשע, עצר אותי סבא. אז עדין לא הבנתי למה.

מאוחר יותר הבנתי שכאן מתחיל האינסוף.

בשביל סבא הכל היה מספרים. בצריף היו שלוש קומות של מיטות, בכל קומה 40, ככה בשני הצדדים של הצריף, כפול Y צריפים, כפול X  מחנות = אינסוף = ____ המילה הזאת שלא אומרים בבית. בכל בוקר במחנה היה סבא מתעורר, מציץ בידו, מחבר את הספרות, 18, ח"י,

אני אצא מפה בחיים, ורק אז היה מסתכל לצדדים, סופר, וממשיך בחשבונות שלו. היום הגיעו

Y רכבות, כפול X קרונות, כפול Z יהודים. בהונגריה יש כך-וכך יהודים. כמה רכבות צריך בשביל להספיק את כל יהדות הונגריה. מזל שאייכמן לא הכיר אותו, שמעתי את אבא ממלמל פעם, הוא היה יכול לחסוך לו הרבה עבודה.

סביבו נרצחו אנשים בטורים חשבוניים, במספרים אסטרונומיים, והוא, המשיך לקום כל בוקר, להסתכל בידו, לחבר את הספרות, 18, ח"י, אני אצא מפה בחיים.

 בשביל אבא הכל התמצה בספרים. אבא היה קורא תמיד, הכל, ומהר. מהתנ"ך ועד שירי הייקו, מרומנים רומנטיים ועד אריסטו, מאריזות של תרופות אנטיביוטיות לפרות ועד חורחה לואיס בורחס. בבית היה מטבח קטן. חדר שינה של ההורים. סלון סמלי. קיטון קטן שלי, ובעיקר מדפים-מדפים עמוסי ספרים בכל הנושאים שבעולם. חוץ מנושא אחד. סבא ישן בחוץ, בחדרון קטן צמוד לרפת. הריח לא הפריע לו. אבא לא הסכים שהוא יישן בבית, הוא היה סופר מתוך שינה. אבא אהב סופרים, לא מספרים. תמיד הייתי בא אליו כשהוא היה קורא, נעמד בשקט לצידו, קורא יחד איתו בספר, והוא היה עוצר לפעמים, מראה לי דברים, מסביר לי קטעים, תמיד בסבלנות לאין-קץ, ובחיוך של מבין-דבר. פעם אחת באתי אליו בזמן שקרא, נעמדתי לצידו, וקראתי יחד איתו, כשהוא שם לב שאני לידו, הוא מיהר לסגור את הספר, לדחוף אותו מתחת לשולחן, לשלוף ספר אחר מערימת הספרים שלו, ואף הצלחתי לראות אותו מוחה דמעה. הוא לא הסביר לי למה. הספקתי לראות רק את שתי המילים הראשונות בשם של הספר: "יומנה של".

בבית-הספר הצטיינתי במתמטיקה ובספרות, בהיסטוריה נכשלתי כישלון חרוץ.

כשקיבלתי את המספר האישי שלי, כשהתגייסתי, ישר חיברתי את כל הספרות ביחד - 18, ח"י, אני אצא מפה בחיים. הלכתי ליחידה עם מספר, עשיתי 07 עם 77 על הגב ו-16 ביד. השתתפתי באין-ספור מבצעים ופעולות, באחרון שבהם נפצעתי קשה. בדמדומי-הכרה אחרונים ביקש ממני החובש שאומר לו את המספר האישי שלי כדי להחזיק אותי ער, שלא ארדם. בעודי ממלמל את הספרות חיברתי אותן במחשבתי - 18, ח"י, אני אצא מפה בחיים. איבדתי את ההכרה, התעוררתי כעבור חודש, המילה הראשונה אותה אמרתי לאחר שהתעוררתי היתה "אחד".

השתחררתי, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, למדתי תואר ראשון במתמטיקה, שני בספרות, התחתנתי, נולדו לי  שני ילדים, עכשיו אני משלים את הדוקטורט שלי בנושא "גימטריה", על הצוואר תלוי לי תליון: 'ח"י'.