'ואנחנו לא נדע מה נעשה' - על נפילת אפים

"הסיבות להוצאת תחנון היו מגוונות. גם בגלל האריכות וגם משום שהיה בה מעין השתפכות וחוסר אונים והנמכת קומה. זה לא כל כך התאים בזמנו לרוח האופטימית והנבואית של התנועה הרפורמית" (הרבנית הרפורמית אלונה ליסצקי, כאן)

"ואומר שליח ציבור: 'ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עיננו' והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו...ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים: 'ואנחנו לא נדע'." (טור אורח חיים סימן קלא)

התפילה נעה בין הקוטב בו האדם מתמלא בכוחות וביכולות, בברכות ובאנרגיה, בזקיפות ובעוצמה (ברכות השחר, פסוקי דזימרא, תפילת עמידה, אשרי), לבין הקוטב בו האדם מכיר בשפלותו למול עוצמת הבורא, מבקש להתדבק בבורא עולם – גם במחיר הויתור על עצמיותו, ומבקש רחמים וחסד מהאל הכל יכול (קורבנות, קריאת שמע, נפילת אפיים).

העוצמה של התפילה נובעת מהיכולת לנוע בין שני הקטבים הללו – כי אם לא תהיה מלא בכוחות, מה תוכל לתת ל-אל? , ואם לא תביע את אפסותך, איך תוכל לבקש משהו מהמלך?

הקושי של האדם המודרני להכיר באפסותו – כפי שמובע בנוסח הרפורמי למעלה – הוא קושי מובן. אנחנו טסים לחלל ומרפאים מחלות, 'yes we can do' , אולם נפילת אפיים מבקשת להזכיר ולהנכיח את רגעי האפסות, את רגעי חוסר האונים: 'עשינו כל מה שיכולנו, התפללנו בכל הדרכים שאנו מכירים, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי אליך עיננו'.

וברגע הזה בו מופנות עיננו מעלה בתחינה,

יכולים שערי השמיים להיפתח.

י"ז בתמוז - על הסתלקות הנוכחית האלוקית וההזדמנות שהיא מייצרת

"בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" (משנה תענית ד ו)
בבחירה של המשנה לחזור עד שבירת הלוחות, יש גם אמירה של הפקעת הבלעדיות של ההיסטוריה הקונקרטית על קביעת התענית. כי התענית מסמלת נקודת שבר משמעותית, נקודת מעבר משמעותית, שהבקעת העיר היא ביטוי אחד מסויים שלה. ולכן כל הדיון של 'האם עכשיו זה נחשב עת שלום ולכן לא צריך לצום', מפספס את הנקודה, שאנחנו צמים כי אנו מציינים את השבר של הסתלקות הנוכחית האלוקית הברורה, של הלוחות הכתובים באצבע אלוקים, את הקשר המתמיד והיום-יומי של התמיד - שכקרבן ציבור, מהווה את הקריאה היום-יומית של כלל ישראל ל-ה'.
'ביום חתונתו – זה מתן תורה' – בשלושת השבועות לא מתחתנים לא רק כי אנחנו עצובים ואבלים, אנו לא מתחתנים כי בזמן שבו הזיווג הגדול ביותר בין האלוקים לאדם נכשל – בשבירת הלוחות וחטא העגל – לא ניתן לעשות זיווגים אחרים, לא ניתן להתחתן.
האבלות של שלושת השבועות האלה נובעת מתוך המעבר מהגילוי הכי גדול – במתן תורה ובמקדש, מתוך הנקודה בה השמש מאירה את מספר השעות הגדול ביותר, אל הנקודה בה הגילוי הזה נשבר ומסתלק, והאור הולך ומתמעט.
הלוחות האלוקיים נשברים, המקדש – שהוא הנקודה הכי מוחשית בה האלוקי מתגלה בעולם – נחרב ושוב נחרב, ואנו מוצאים את עצמינו במציאות בה האלוקי מוסתר, הנבואה נעלמת, הקורבנות מופסקים, אולם בדיוק כאן נפתח פתח לעבודה חדשה: עבודתו של האנושי.
ועבודתו של האנושי יוצאת מגבולות המקדש, והתורה שבעל-פה – אותן האותיות הפורחות באוויר מתוך הגווילים ששורף אפוסטומוס הרשע – מאפשרת לנו לתקוע בכל מקום, ולהתפלל, ובעיקר לחפש ולמצוא באמצעות שכלנו וחוכמתנו את האלוקי שבתוך העולם הזה, גדור בארבע אמות של הלכה.
והאנושי הזה אמנם עלול ליפול לעבודה זרה – של כוחי ועוצם ידי, של אני אמלוך, של הפיכת הצלם האלוקי לצלם בהיכל.
אבל האנושי הזה, יכול גם להגיע לגבהים חדשים של גילוי, שימלאו את כל הארץ בדעת, ויבנו את בית המקדש השלישי.
ולכן אני רוצה להציע, ששלושת השבועות הם הזדמנות לבכות את הסתלקותו של האלוקי, להתאבל על אובדן הנוכחות המוחשית של ה' בחיינו – כפי שהתבטאה בלוחות הראשונים, במקדש, בקורבן. אולם יחד עם זאת, הם הזמן לזכור ולציין, שהסתלקותו של האלוקי מאפשרת לנו לצמוח ולגדול, ולפעול בכל כוחותינו האנושיים, לגלות את אורו הגדול של ה' במציאות.

פורים - לוחות זמנים ומשמעותם - לפורים תשע"ח

• י"ג ניסן - נכתבת הגזירה להשמדת היהודים לאחר הפלת הגורל ע"י המן. תאריך מילוי ההוראה והשמדת היהודים - י"ג באדר, 11 חודשים מאוחר יותר.
• י"ג - י"ד (ליל הסדר!) - ט"ו בניסן - צום של שלושה ימים שאסתר מצווה על מרדכי לעשות כהכנה לכניסתה למלך (תענית אסתר היא זכר לצום הזה. היו קהילות ויחידים שנהגו גם בימינו לעשות צום של שלושה ימים)
• ט"ו ניסן - אסתר נכנסת למלך בפעם הראשונה, משתה משותף לאסתר אחשוורוש והמן, שנת המלך נודדת
• ט"ז ניסן - מרדכי רוכב על הסוס כמצוות המלך, אסתר אחשוורוש והמן שותים בפעם השניה, אסתר מגלה לאחשוורוש שהמן רוצה להשמיד גם אותה, המלך מצווה לתלות את המן
• כ"ג סיוון - יוצאת גזירה מתוקנת המבטלת את השמדת היהודים ומאפשרת ליהודים להתגונן משונאיהם - בי"ג אדר
• י"ג אדר - היהודים בכל הממלכה נקהלים ומתגוננים והורגים בשונאיהם
• י"ד באדר - היהודים בערי הפרזות חוגגים, יהודי שושן ממשיכים להלחם ('פורים דפרזות')
• ט"ו באדר - יהודי שושן חוגגים ('שושן פורים')

כמה חידודים שעולים בעקבות כך:
א. אסתר לא מחכה יותר מדי זמן לפני שהיא נכנסת לאחשוורוש. לכאורה יש לה 11 חודש לפני שהגזירה תתבצע, אבל היא לא מכנסת יועצים, מתכננת תוכניות וכו' - ברור לה מיד מה צריך לעשות, והיא עושה את זה ממש במהירות.
ב. גם לאחר תליית המן עוברים עוד חודשיים (!) עד שיוצאת גזירה מתוקנת. מה קרה בחודשיים הללו? למה היה קשה לבטל אותה? סיבות משפטיות? תומכי המן אחרים בממשלה? במשך חודשיים יש עדיין גזירת מוות והשמדה המרחפת על היהודים.
ג. מחודש סיוון - בו ניתנת הגזירה המתוקנת - ועד חודש אדר בו היא תתממש, יש חוסר בהירות וחשש עצום: האם הגזירה החדשה תגיע לכל המקומות אליהן הגיעה הגזירה הישנה על ההשמדה? איך ינהג מפקד משטרה בעיירה נידחת, כשמגיעים אליו שני צווים סותרים - ינהג לפי הכי חדש (שאולי יש בו בעיה משפטית 'כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב')? או שיבחר לפעול לפי הצו הישן?
חישבו על היהודים שחיים במשך כל החודשים האלה בחוסר ידיעה מה אכן יקרה - האם ינצלו או שלא?
ד. למה צריך עוד יום להלחם בשושן? אולי יש שם יותר תומכי המן, אולי עיר הבירה היא הכי חשובה והכי משמעותית ולכם יש בה את הקרבות הכי עיקשים (עו הדגמה נהדרת למתח שבין מרכז לפריפריה).
ובסוף כל אלו - חג שמח!!!

הגאולה איננה תוכנית כבקשתך - שבועות תשע"ח

כל השבוע אני לומד את מגילת רות:

עין אחת בפרקי המגילה, המתארים את מסעה של משפחת אצולה יהודית אל ארץ אוייב בשעת משבר, ואת מסעה המופלא – שובר כל המוסכמות וההלכות - של נערה מואביה, בת לעם כפוי טובה ואוייב, בדרך לייסודה של משפחת המלוכה והמשיחיות הישראלית.

אצבע אחת עושה סימנייה בפרקי לוט בסדום ובגילוי העריות של הולדת מואב, ואצבע אחרת בכפיות הטובה של מואב בדרכו של עם ישראל ממצרים לארץ. עין אחת בליסבון, אצבע נוספת מסמנת את ספר שופטים ופילגש בגבעה, ועין אחרת צופה בפליאה בנשיא אמריקאי, מוקף בתענוגות בשר, ממון, כבוד ועדת נוצרים אוונגליסטים, הבונה את אחת מאבני ירושלים.

"מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעיננו"

הגאולה איננה תוכנית כבקשתך,

איננה אותה נערה חסודה שדמיינת,

לבושה חולצת שלושת רבעי וחצאית שגולשת עד קרסוליה,

איננה נחמדה ודוברת אידיאלים ופסקאות מתוקות של הרב ושל זלדה,

איננה צפויה מראש, לא

נשמעת למומחים שמתארים כבר שנים איך היא תבוא ואיך היא

צריכה להתלבש, ולהתנהג. הגאולה לא מפגינה באיפוק בצד

הדרך, לא שרה שירים בליווי מנדולינה. פתאום היא מזנקת

ומכרכרת על השולחן הגאולה הזאת, ואתה עוצם את עיניך, היא

עושה לך בושות הגאולה הזאת, אתה מבין – עושה לך בושות, אבל

היא דווקא מבסוטה הגאולה הזאת, פיה מלא שחוק.

יש לה כבוד לגאולה, יש לה כבוד, אבל אל תצפה שהיא

תשמור אותו פנימה. לגאולה יש חוקים משלה, אתה שומע, היא

לא צפויה כל כך הגאולה הזאת, היא קצת נחשית. לעיתים היא

מתכסה בנוצות תרנגול, עולה מן הביבים.

הגאולה היא שיקסע מואביה פתיינית,

צועדת לגורן בשמלת סאטן אדומה

(ולא, לא כמו שרצית לדמיין אותה בשמלת כותנה לבנה

מתנפנפת, עם זר פרחים בשערה),

לחייה מפודרות ושפתיה משוכות ארגמן,

בדרכה לכונן את מלכות ישראל הנצחית.

היא לא צפויה, אני אומר לך, מסתתרת בצל שליט לא

תקין פוליטית, הבונה אבן מאבני ירושלים, היא מעוררת מבוכות

הגאולה הזאת, לא לפי הספר, לא נשמעת לכללי הטקס, לא בדיוק

מה שהזמנת באינטרנט הגאולה הזאת, לא תפורה

על פי מידתך, לא אותו צבע שראית בקטלוג הגאולה הזאת.

הגאולה הזאת גוררת אותך ללב רחבת הריקודים

לרקוד בדרך שלה. היא אומרת ששמעה מיחזקאל איך

אמור בית המקדש להיבנות, אבל,

יש לה כמה השגות עיצוביות, היא דווקא לא צמחונית

הגאולה הזאת, למרות שיש לה חזון, לא פציפיסטית, אבל

יש לה דעות משלה על איך צריך להראות, על קמפיין השיווק. היא

בועטת בתוכניות העסקיות שהציגו לה החכמים, בכלל – לא אוהבת

לתכנן יותר מדי, לא מנסה לדחוק את הקץ, היא

חיה, מתהווה, משתנה, יש לה מצבי רוח לגאולה הזאת. פעם

זועמת ופעם עולזת, היא לא צפויה הגאולה הזאת.

הגאולה לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות ואיך להיות, היא

חופשיה, משוחררת, קצת רגשית, ספונטנית, מחזורית, לא ככה

דמיינת אותה באתר ההיכרויות, בתמונה היא נראתה דווקא

שפויה ורגועה, עטורה בתמונות של זאב חובק כבש, לא

תיארת לעצמך שהיא הזאב, הנמרה, הטורפת ורומסת

ואין מציל. אתה דמיינת שלום של חומוס לצלילי עוד בסוכת הגפנים השלווה, והיא תובעת דם ונקמה

הגאולה הזאת, לא

שוכחת כלום, באה חשבון, לא מוחלת,

מאוד שיפוטית הגאולה הזאת.

 היא לא צפויה הגאולה הזאת, לא צפויה.